3 הערות לכבוד שנת הלימודים החדשה

פזצט"א במסלול הגבורה. מסע צופים 2014
3 הערות (באיחור) לכבוד פתיחת שנת הלימודים, ובכלל:

1. לפני שבועיים חזרתי מפולין, הפעם עם קבוצה מיוחדת מאוד מתנועת הצופים. מה שהיה מיוחד ביותר עבורי הייתה הנכונות הנדירה לתהליך וללמידה שהייתה בקבוצה. הרצון לספוג, לעבד, להתייחס ולהפיק לקחים מסיפורים ואתרים שיכולים להפוך לרשימת ביקורי חובה של נערים לפני גיוס הדהים אותי. הניצוץ הזה, של נכונות לעבור תהליך המורכב ממחשבות, רגשות והבעת עמדה הזכיר לי כמה עושר מתפרץ במסע תנועתי, שכרוך בבחירה מתמדת להיות בתהליך, ללמוד ולחשוב. צוות מרגש ( Tal Zoberi ו Itay Roshenroz ) וחניכים מעוררי השראה, אשר בחרו לקרוא מעל הר האפר במיידאנק את המילים – "גורלנו יהיה אזהרה לכם" – ולהזכיר לנו את דבריו של אלי ויזל כי "ההיפך של אהבה אינו שנאה, כי אם אדישות. ההיפך של חיים אינו מוות כי אם אדישות לחיים ולמוות. ההיפך של שלום אינו אלא אדישות לכיעור שבמלחמה וליופי שבשלום". לו יהי.

2. אתמול ביקרתי בנצרת במסגרת קורס על הדתות האברהמיות והשיח הבין דתי בישראל. אירח אותנו האב אמיל שופאני, ראש הכנסייה היוונית קתולית הפועל עשרות שנים לחיבור ומפגש בין תושבי הארץ, הערביים והיהודיים. העוצמה שבמפגש עם אדם מאמין, המביט בעיני מחנכים צעירים ומבקש מאיתנו הלכה למעשה להמשיך את מפעל חייו עדיין משפיעה עליי ובמיוחד זכור לי משפטו: "כל אחד מאיתנו צריך להכיר את מעגלי הזהות שלו, אלה לא בשליטתנו ועלינו לקבל אותם. אחרי הקבלה אנחנו צריכים לפעול לתיקון של ההיסטוריה, של מה שנעשה בעבר ואינו בשליטתנו . כולנו יחד צריכים לרפא את ההיסטוריה".

3. ולסיכום, מנצרת לירושלים – אבל הפעם לערב "מורים על הבר" של Wize וקרן טראמפ כדי לפגוש את Michael Gorodin, פצצת אנרגיה חינוכית שריתק אולם שלם של בליינים בהרצאה אדירה על כתות סתרים, קונספירציות והוכחות מתמטיות. המתמטיקה, אמר מיכאל, בנויה קודם כל על אמון בין מורה לתלמיד, לפעמים אפילו עד לכדי הליכה עיוורת אחרי הגיונות סותרים ועובדות בלתי אפשריות. "הדבר החשוב ביותר שאנחנו המורים נוכל לתת לתלמידים", כך הוא אמר "הוא לומר להם – אתם לא מבינה? בסדר גמור. תני בי אמון שיחד תוכלי להתקדם בלמידה, ובעוד שבוע-חודש-שנה מהיום – תחווי את ההצלחה".

לקראת שנת הלימודים אני מאחל לחברי המחנכים ולכולנו שנדע להילחם באדישות ולחלום על החיים והשלום, שנלמד מלקחי ההיסטוריה ונבחר לרפא ולתקן אותה, ושנהיה אנשי אמון ואמונה, בינינו לבין עצמנו ויחד עם כל נערה ונער שנפגוש בדרך.

ותמונה קטנה לסיום – חניכי מסע 2014 משתטחים לפזצט"א במסלול הגבורה בוורשה.
שתהיה לכולנו שנה טובה!

פזצט"א במסלול הגבורה. מסע צופים 2014

פזצט"א במסלול הגבורה. מסע צופים 2014

מודעות פרסומת

אחרון הלא צדיקים

אחרון הלא צדיקים

"אחרון הלא צדיקים" (The last of the Unjust) הוא סרטו החדש-ישן של קלוד לנצמן. ולמה חדש ישן? במסגרת צילומי "שואה" (1985) מראיין קלוד לנצמן בסדרת ראיונות ארוכה את בנימין מורמולשטיין – ראש היודנראט השלישי של גטו טרזינשטאט – לשיחה על דמותו של איש היודנראט. מורמולשטיין שימש ראש יודנראט של גטו טרזין מספטמבר 43 ועד לשיחרור הגטו במאי 45, ולאחר המלחמה עמד למשפט בפני הרשויות הצ'כיות. לאחר שנמצא זכאי, עקר לרומא שם מצא אותו לנצמן וצילם סדרת ראיונות מרתקת ומצמררת, שלא נכנסה לסרט "שואה", וזכתה כעת למעמד יצירה עצמאית, בת 3 שעות ו-40 דקות. התוצאה – עיסוק עמוק ואינטנסיבי בסיפורו של הגטו ובדילמות של ראש יודנראט, הנמצא "בין הפטיש לסדן, וסופג את המכות של הפטיש כל יום" (כדבריו של מורמולשטיין).

כרזת הסרט "אחרון הלא צדיקים"

כרזת הסרט "אחרון הלא צדיקים"

הסרט מתכתב בין עבר להווה לכל אורכו. את הרקע והפרטים ייתן קלוד לנצמן של 2013 – זקן ומאפיר הוא מספר על קהילת יהודי וינה, בה צמח מורמולשטיין וצבר את כוחו הפוליטי והציבורי, על גטו טרזין ומסכת השקרים והרמייה שגטו זה ייצג – ואילו את העבר יציג לנו לנצמן של 1975 – במאי צעיר ואמפתי היושב לסדרת שיחות עם מורמולשטיין ברומא. הזיגזוג בין עבר להווה יוצר אצל הצופה תמונה שלמה ועולם מושגים ברור של הסביבה לסיפור הגטו. לנצמן מספר את סיפורם של ראשי היודנראט בטרזין, תוך כדי סיור באתר הגטו עצמו. הסצנות בהן הוא מתאר את עונשי התלייה, ההוצאות להורג, הטרנספורטים מהגטו לאושוויץ והדינמיקה של המאבק בין ראשי היודנראט ומפקדיו הנאצים של טרזין, קארל ראהם והממונה על הגטו אדולף אייכמן מוסיפות לסרט דרמה בלתי נתפסת.

בכלל חוויית הצפייה עצמה מעבירה מסר קולנועי ברור – לנצמן יוצר סרט הקשה לעיכול – החל מקצב הצילום והסצנות, הניסיון להבין את השפות הזרות (רוב השיחות מתנהלות בגרמנית/צ'כית מהולה ביידיש וצרפתית) וההתחקות האיטית של תנועות המצלמה הופכים את הצפייה לחוויה בפני עצמה. האירועים והשיחות הופכים קשים להבנה – כחלק מהמסר אותו לנצמן יוצר בסרט. 3 שעות וארבעים דקות עוברות בהתפתלות, בבריחת ריכוז, הצפייה הופכת חווייה קשה ומפרכת. לנצמן מקריא עדויות בנות 7-8 דקות, כאילו היה מדריך את הצופה במקום לנסות ולהמחיש באמצעים קולנועיים "רגילים". בסרט לראשונה משולבים אלמנטים נוספים חדשים בסגנונו של לנצמן – סרט התעמולה הנאצי "טרזינשטאט" שצולם בגטו בתקופת כהונתו של מרמלשטיין, וציורים של בידריך פריטה (Bedrich Fritta), אסיר בטרזין המתאר את חיי היום יום בגטו.

עדותו של לנצמן על גורלם של ראשי היודנראט בגטו טרזין

עדותו של לנצמן על גורלם של ראשי היודנראט בגטו טרזין

בנימין מרמלשטיין מתגלה כראש יודרנאט מורכב, מאתגר, אדם שלא מהסס להודות כי אהב את הכוח (ובעצם נכון יותר לומר – את "חוסר הכוח") שבתפקידו ומצד שני יוצא נגד הביקורות שמטיחים בו ניצולי טרזין. באחד מסיפוריו הוא מספר מדוע יצא לו שם של גוזל אוכל מפיות תושבי הגטו – בימים מסויימים התפשט טיפוס בגטו טרזין. מרמלשטיין לא יודע כיצד להתמודד עם המחלה וכיצד לחסן את תושבי הגטו. בשיתוף פעולה עם סגנו הוא קובע כי מי שלא יחסן את עצמו ויקבל לכך חותמת בכרטיס הקצבת האוכל שלו – לא יקבל מזון. מרמלשטיין מספר ללנצמן "הם קראו לי מרעיב, שלא נתתי לאנשים לאכול – ואילו אני התעקשתי להציל אותם ממוות בטיפוס". בסיפור נוסף מספר מרמלשטיין על ויכוח עם חברי היודנראט על רשימות גירוש מטרזין, בו הוא מכריז בפניהם כי איננו מוכן להכין רשימות שילוח, וכי מי מהם שישנה את הרשימה שהגרמנים קבעו לגירוש כדי להציל את מקורביו "ימצא את שמו עליה".

השאלות מדמות היודנראט לא מפסיקות לעלות. הסיפורים של מרמלשטיין על הקשר עם אדולף אייכמן מצמררים, הוא מתאר מפגש יומיומי טעון דינמיקות ומלא מאבקי כוחות. דמותו של ראש היודנראט נשקפת כעצמאית וחזקה בניגוד לדימוי של "בובה על חוט" – ומרמלשטיין עצמו מתאר כי הוא היה הבובה ומפעיל החוטים ביחד. בסרט מקביל מרמלשטיין את היודנראט לעבד המקבל על עצמו את השלטון ליום אחד והיודע כי למחרת יוצא להורג. בציניות הוא שואל "האם רומקובסקי שקרא לעצמן מלך הגטו לא התכוון בעצם לצחוק בציניות על המעמד שהנאצים נותנים לו?". מרמלשטיין מודע לעצמו. הוא אחרון היודנראטים שנשאר בחיים בתקופת הצילומים. הוא מגיע מוכן לשאלותיו של לנצמן. את גישתו לנושא היודנראט הוא מסכם במורכבות המאפיינת אותו – "אי אפשר שלא לגנות את ראשי היודנראט. אבל לעולם לא ניתן להתחלף איתם במקומם. הם אולי ראויים להיקרא קדושים מעונים (Martyr), אך כלל לא בטוח שהם קדושים (Saint)".

לנצמן מעורר אמפתיה לראש היודנראט החריף והציני. בתחילת הסרט טוען לנצמן "מרמלשטיין אינו משקר", וממשיך להציג דמות מורכבת שאיננה מפחדת לספר את סיפוריה, לכעוס על חבריה המפלים לטובה אנשים בגטו מצד אחד ולבקר את עצמו מצד שני. הבחירה להשאיר את סיפורו של מרמלשטיין חבוי עד ימים אלו ולשחרר אותה רק בימינו מעלה את השאלה "למה?". לדעתי לנצמן מבקש להוכיח את הדיכוטומיה המאפיינת אותנו ביחסנו אל העבר ואל השואה, דווקא בימים אלו – ודרך דוגמאת גטו טרזין הוא מנסה להבקיע מחדש את גבולות הדיון המוסרי וההיסטורי גם יחד.

קישורים: ביקורת על הסרט ומקומו של לנצמן בו ב"הארץ", אתר הסרט בIMDB.

בעקבות קהילת יהודי בנדין

הרחוב שהיה בבעלות צוקרמן, בנדין

פוסט זה הינו חלק מסדרת פוסטים בעקבות קורס למדריכי פולין שנערך ביוזמת המכון הפולני – Polish Institue Tel Aviv. את ההרצאות סיכמו חברים לקורס במסגרת המפגשים, ואתם מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים בסדרה בקישור כאן. ופרטים נוספים אפשר למצוא כאן

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

בנדין, עיירת ספר בחבל זגלמביה שזכתה לכינוי "ירושלים ד'זגלמביה" (ובפינו – "קרית אתא של פולין" – ועם הקריתים הסליחה) זכתה למקום של חיבה גדולה אצלי. על המקום קראתי לראשונה ב"בגטו ובמרד" , כשמספר יצחק צוקרמן על הקמת האי"ל ושליחותם של מרדכי טננבאום לביאליסטוק ופרומקה פלוטניצקה בבנדין. ביקרתי בבנדין בקיץ 2012, באנדרטת הגטו ובבניין הבונקר של המחתרת ומשם התחלתי צולל בסיפורה של העיר והקהילה העשירה שחיה בה. רקע על העיר אפשר לקרוא בויקיפדיה ובאתר ארגון יוצאי זגלמביה בישראל.

ביקור שני בבנדין ערכתי במשלחת במרץ 2013, שם ציינו 70 שנים למעשה ההתנגדות האמיץ של חברי תנועות הנוער שהתאגדו תחת אירגון "לקרב" בטקס מרגש שערכנו בבונקר. הטקס כלל את סיפור מאורעות הקרב, הקראת קטעים שכתבו משתתפי המשלחת ומפגש מרגש עם עדה שהתגוררה בסמוך לגטו וראתה את הקרב שהתחולל במקום. שם גם נפגשתי לראשונה עם פאבל וקרולינה מייסדי אירגון "שער צוקרמן". סיפורו של הזוג מרשים ומיוחד – קרולינה, תושבת בנדין במקור התעניינה בעבר ובהיסטוריה של העיר. כחלק ממחקריה היא התאהבה בהיסטוריה של הקהילה היהודית בעיר והקימה עם פאוול את האירגון שעוסק בפעילות חינוכית ושימור מבנים וסיפורים של הקהילה היהודית בעיר.

בסיור שערכנו בפולין עם המכון הפולני בקיץ 2013 ביקרנו בבנדין ופגשנו את פאוול וקרולינה לסיור ארוך ומעמיק בעברה של קהילת יהודי בנדין. "הפעם דווקא לא נתחיל בבונקר" אמרה לנו קרולינה בתחילת הסיור. התחלנו את הסיור ברחוב podzamece ליד בניין גבוה – היום מרכז קהילתי המציג הצגות לילדי בנדין, ובעבר – תיכון "יבנה", בית ספר יהודי שהיה בבעלות תעשיין מהעיר.

תיכון יבנה, בנדין

תיכון יבנה, בנדין

המשכנו לרדת מהתיכון על הרחוב, עברנו את בית הקברות של העיר כיום והגענו אל כניסה לתעלה. בתחילת המלחמה הטילו הגרמנים על תושבי העיר – נוצרים ויהודים – עבודות כפייה, ואלו חפרו בונקרים ותעלות מתחת לגבעה של העיר, כדי להגן עליה במידת הצורך. רחוב Podzamece נחשב היה תמיד לרחוב של תושבים עניים, פולנים ויהודים.

תעלות מתחת לגבעת הזאמק בבנדין

תעלות מתחת לגבעת הזאמק בבנדין

בנדין נמצאת מרחק 10 ק"מ מהגבול הגרמני, ובתקופה לפני המלחמה חיו בבנדין 30,000 יהודים שהיוו 50% מתושבי העיר. למעשה, 90% מהמבנים במרכז העיר היו בבעלות יהודית. בזגלמביה כולה חיו כ-100,00 יהודים. בנדין היהודית ההיסטורית מוקמת בתוקפות קז'ימיש הגדול, שהעניק ליהודיה זכויות התיישבות ומסחר ובעצם תרם לשגשוג יהודי פולין בכלל. בשנת 1830 נבנה בעיר בית קברות שלישי (!) בעקבות מגפת הכולרה. בסה"כ היו 4 בתי קברות אבל יש מידע רק על אחד. בבית הקברות פזורות מצבות מוזנחות בין יתושים אימתניים, ובכניסה אליו יש ערמת מצבות מאחד מבתי הקברות האחרים. החומה מסביב לבית קברות כבר לא קיימת, ונותר רק שער אחד ששופץ.

בית הקברות השלישי של קהילת יהודי בנדין

שער הכניסה לבית הקברות השלישי של קהילת יהודי בנדין

בית הקברות השלישי של קהילת יהודי בנדין

בית הקברות השלישי של קהילת יהודי בנדין

בית הקברות השלישי של קהילת יהודי בנדין

בית הקברות השלישי של קהילת יהודי בנדין

מצגת בבית הקברות ועליה ציור של בית הקברות עצמו

מצגת בבית הקברות ועליה ציור של בית הקברות עצמו

ביציאה מבית הקברות המשכנו במורד הרחוב, מתרחקים מהתיכון וממשיכים אל הזאמק – הטירה העתיקה של בנדין. בכתובת Podzamcze 29 עומד בית ששימש כבית יולדות יהודי. שלט ישן מציין בעברית, אנגלית ופולנית שבזמן המלחמה שימש המקום כבית חולים ליהודים.

בית היולדות ברחוב Podzamece 29

בית היולדות ברחוב Podzamece 29

בית היולדות ברחוב podzamece 29

בית היולדות ברחוב podzamece 29

בסופו של הרחוב דרך עולה אל הזאמק – ובפולנית Zamakovu. על המדשאה הונחה אבן זכרון לקהילה, היכן שעמד בית כנסת גדול ומכובד של יהודי הקהילה (את האבן ניתן לראות גם מהכביש הראשי בנסיעה). בית הכנסת נשרף ב8-9 בספטמבר 1939 כמעשה ראווה של הגרמנים. באותו זמן נשרף גם בית הכנסת בססנוביץ'. כמה מאות מיהודי בנדין כונסו אל כיכר הזאמק, והובלו אל בית הכנסת. כמה מהם ננעלו בתוכו והוא הועלה באש, ובנותרים בחוץ החל טבח המוני. ההערכות אומדות את קורבנות אותו לילה בין 200 ל600 הרוגים. באותו לילה הגיעו קצינים גרמנים לבתיהם של 40 פולנים תושבי העיר והכריחו אותם לחתום על הודאת אשמה במעשי הגרמנים. למחרת, לאחר "מציאת האשמים" הוצאו הפולנים להורג.

אבן לציון בית הכנסת הגדול בבנדין

אבן לציון בית הכנסת הגדול בבנדין

הכביש העובר ליד הזאמק נבנה בשנות ה70 על הריסות מרכז העיר הישן של בנדין, והעיר בנדין ניתקה עצמה מהריסות עברה. על גבעת הזאמק ניצבת כנסייה גבוהה, בקיר החיצוני קבוע לוח בעברית ופולנית שמספר את הסיפור של ההגמון מיצ'סלב זבייצקי, שפתח את דלתות הכנסייה ליהודים שברחו מהשריפה והטבח בבית הכנסת ונתן להם להתחבא בכנסייה. זבייצקי הציל 50 מתושבי העיר, וזכה אף לתואר חסיד אומות עולם.

כנסיית הזאמק בבנדין ועליה השלט

כנסיית הזאמק בבנדין ועליה השלט

IMG_20130704_170046.962

מכאן המשכנו לסיור במה שהיה פעם מרכז העיר של בנדין, בו גרו רובה של הקהילה היהודית. רובם של הבניינים בבעלות יהודית ולכן לא שייכים לאף אחד, והם מוזנחים והרוסים. אחרי המלחמה חזרו לבנדין 1200 יהודים, ועזבו אותה באופן סופי בשנת 1968.

לאורך ההליכה במרכז העיר המוזנחת ניתן לראות שרידים של קהילה יהודית – ברחוב Joselevicza 8 נבנה בית כנסת מעץ שנעזב לטובת בית הכנסת הגדול, לאחד הבתים בהמשך הרחוב מרפסות ועליהן צורת מנורה, ובבתים אחרים בולטות סוכות עץ – לקיום מצוות חג הסוכות. פנים הסוכה צבוע בצבע כחול, ובסוכות היו מורידים את הגג ומכסים בענפי סכך.

חצר בית הכנסת ביוסליביצה 8

חצר בית הכנסת ביוסליביצה 8

הרובע היהודי המוזנח בבנדין

הרובע היהודי המוזנח בבנדין

הרובע היהודי המוזנח בבנדין

הרובע היהודי המוזנח בבנדין

בניין ועליו מרפסות בצורת מנורה

בניין ועליו מרפסות בצורת מנורה

סוכה מעץ על בניין מוזנח בבנדין

סוכה מעץ על בניין מוזנח בבנדין

עוד עדות מדהימה לרובע היהודי נמצאת ברחוב Moniuszki 3. גומחה תת קרקעית וסימני מזוזה ישנה שנעקרה מעידים על בית תת קרקעי ששימש כבית תפילה. בבניין ממול עומד ביתה הישן של הנערה כותבת היומן רות'קה לסקר, שהייתה תושבת העיר בזמן המלחמה ונהרגה במחנה אושוויץ באוגוסט 1943. היומן נשמר אצל שכנה פולניה ששמרה עליו וגילתה אותו לעולם בשנת 2005. עוד מידעים בכתבה בYNET ובסרט של הBBC  באתר התאחדות יוצאי זגלמביה בישראל.

ירידה לבית תפילה תת קרקעי

ירידה לבית תפילה תת קרקעי

סימני מזוזה שנעקרה מבית התפילה

סימני מזוזה שנעקרה מבית התפילה

ביתה של רותקה לסקר, בנדין

ביתה של רותקה לסקר, בנדין

עד לבנייתו של גטו בנדין ב1942, רוכזה האוכלוסייה היהודית במרכז העיר היהודי. בכיכר מחוץ לשרידי חומת הגטו היה בית הקברות השני. בית הקברות נהרס לגמרי כבר בסוף המלחמה, וכיום אין לו שריד. בשטח הזה רוכזו יהודים להוצאות להורג פומביות. ברחוב Potckiago נמצא בית תפילה של תנועת ה"מזרחי". המקום יפה מבפנים, והרחוב שופץ לקראת ביקור בעיר בשנים האחרונות. באותה רחבה עומד בית שמעליו היה אולם קולנוע. הבית עצמו שימש כבית בושת (כולל נשים יהודיות). קרולינה מוסיפה בחיוך שמעניין שרוב תעשיית הזנות בפולין היתה בבעלות יהודית. בהמשך הרחוב הקטן כניסה לבית של משפחה יהודית "משפחת היל ווינר", ולו רצפה ותקרה מעוטרות.

בית התפילה של קהילת

בית התפילה של קהילת "מזרחי", בנדין

רצפה מעוטרת - בית היל ווינר

רצפה מעוטרת – בית היל ווינר

תקרה מעוטרת - בית היל ווינר

תקרה מעוטרת – בית היל ווינר

משם עלינו לרחוב שהיה כולו בבעלותו של איש עסקים יהודי בשם צוקרמן. בבניין שבו גר צוקרמן, בביתו הוא בנה בית תפילה פרטי, מעוטר בציורים. קרולינה ופאבל שיקמו אותו בעזרת אומנים מקומיים, והפכו אותו למרכז הארגון שלהם. סך הכל היו פזורים בבנדין 80 בתי תפילה, ורק 2 נותרו. בכל פולין כולה נשארו רק 40 בתי תפילה הידועים לנו מתוך אלפים.

הרחוב שהיה בבעלות צוקרמן, בנדין

הרחוב שהיה בבעלות צוקרמן, בנדין

קירות בית התפילה הפרטי של צוקרמן, בנדין

קירות בית התפילה הפרטי של צוקרמן, בנדין

לסיכום צעדנו אל בונקר המחתרת הלוחמת בבנדין. וזוהי הזדמנות מעולה לערוך סדר בסיפור זה

ב22.7.43 רוכזו יהודי בנדין בכיכר השילוחים לסלקציה בה נבחרו מאות צעירים שנשלחו למחנות עבודה וכל השאר: נשים,ילדים וזקנים שולחו לאושוויץ. מהברוטאליות שנקטו הגרמנים נורו במקום כ 100 יהודים. עדי ראיה מספרים שרבים מהמגורשים שידעו מהו יעד הנסיעה קפצו מהרכבת הנוסעת וגופות יהודים רבים היו מוטלים זמן רב לאורך המסילה בדרך לאושוויץ. החיסול הסופי החל בתאריך 1.8.43 ונמשך כשבועיים, במהלכו שולחו כמעט כל היהודים לאושוויץ.

במהלך השבועיים של חיסול הגטו התארגנו חברי המחתרת בבונקרים ונשקם בידיהם. למחתרת החלוצית היו חמישה בונקרים, שנים לדרור, שניים לגורדוניה, ואחד לשומר הצעיר. בזמן האקציה היו הלוחמים ערוכים רק להתגוננות עצמית. עיקר הנשק היה בבונקר"המכבסה" שבו שהו מנהיגי המחתרת הלוחמת בבנדין. הלוחמים הופתעו מעוצמת האקציה ולא הספיקו להעביר את הנשק לשאר הבונקרים. ביום הרביעי לגירוש, 5 לאוגוסט 1943 התקרבו שני גרמנים לחלון הבונקר, חבר המחתרת ברוך גפטק בחושבו שהבונקר נתגלה, פתח עליהם באש והרג שני גרמנים. הגרמנים הקיפו את הבונקרו המטירו עליו אש תופת. הבונקר החל לעלות באש כשבתוכו עדיין נשמעו יריות. מכבי האש בעיר הוזעקו לכבות את השריפה וכשהוציאו את גופות הלוחמים מעטים מהם עוד פירפרו בין חיים למוות. כוחות הגרמנים שחיסלו את הבונקר התעללו בגופות הלוחמים שנפלו בבונקר.

בין הנופלים בבונקר המפקדה היו: פרומקה פלוטניצקה, ברוך גפטק, פרומקה דולנורוזה, ציפורה בוצ'אן, חדווה ברנרד, טוביה דבורצקי, ופנינה יעקובוביץ. לאחר מלחמת העולם השנייה חזרו חברי תנועת דרור לבונקר "המכבסה" וקבעו במקום לוח זיכרון להנצחת הלוחמים והמחתרת בבנדין

לוח הזיכרון ללוחמי המחתרת חברי

לוח הזיכרון ללוחמי המחתרת חברי "דרור" בבנדין