בזכות השכחה – מבט מחודש על מאמרו של פרופ' יהודה אלקנה

בשנת 1988 פרסם פרופ' יהודה אלקנה את מאמרו "בזכות השכחה" שעורר בארץ סערה גדולה. (לקריאה באתר הארץ -> http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1841380)

אלקנה מנתח ב1988 את מה שרבים ימשיכו להצביע עליו בימינו היום – זיכרון השואה שירש בנו חרדה קיומית איומה, בה תרחף מעלינו באופן תמידי דמותם של קורבנות השואה. אלקנה מצביע באופן בולט על הסכנות שיצרו המסעות לפולין והעיסוק האינטנסיבי בשואה במערכת החינוך (ולא, אני לא חושב שמקור הבעיה ביד ושם). את מאמרו מסיים יהודה אלקנה באמירה השנויה במחלוקת – "ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור… עלינו, לעומת זאת, לשכוח" אולם ברצוני להביא את המשכם של הדברים שלעיתים נקטעו מחמת הדיון השטחי:
"איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה"זכור" ההיסטורי על חיינו".

המהלך שישראל זקוקה לו נדמה לעיתים בלתי אפשרי – כיצד נוכל לנער את שליטתו של ה"זכור" הקורבני ולפתח תפיסת זיכרון הומניסטית, ריבונית ? תפיסת זיכרון שתתמודד עם זוועות העבר אבל גם תבחר לקחת אחריות על הגשמת לקחיו במעגלינו הקרובים והרחוקים? על מחנכי ומורי השואה לבצע פנייה חדה מבחינה חינוכית, טקסית, פנייה חדה בהדרכת המסעות לפולין ופניה תרבותית-זכרונית אל מקום חדש.

בפרק הראשון בתוכנית "העם הנבחר" נפגש ירון לונדון עם פרופ' אלקנה, כמעט עשרים שנה אחרי מאמרו הוא מצביע על מהותה של פניה חדה זו – "אני רואה בהתפתחויות החברתיות בארץ סכנה גדולה. אנחנו חברה שאיבדה כמעט כל ערך אנושי-הומניסטי, מה שאנחנו אהבנו לקרוא "ערכים יהודיים"… לגדל ילדים ולנסות לאחד את העם על זיכרון זוועות, זהו הרס חינוכי ממדרגה ראשונה".

קשה עוד לאמוד את כל הצעדים ביצירתה של תפיסה חינוכית חדשה שכזו, אולם ניתן לשמוע עוד ועוד קולות הקוראים ומכירים בנחיצותה. בקטע הוידאו המצורף – הראיון עם פרופ' יהודה אלקנה מתוך "העם הנבחר", ערוץ 8.

שני אסמים

שני אסמים / חיים הכט

עמוד דום – בני האדם רעים, עמוד נוח – בני האדם טובים.

סרט הטלוויזיה "שני אסמים" פותח בציטוט משירה של ויסלבה שימבורסקה ומציג בפשטות את הדואליות שתלווה את הסרט מתחילתו ועד סופו. כל מעשה אנושי הוא פרי בחירה מודעת. יש מי שיפתח את ידו ומי שיקמוץ אותה, יש מי שיבחר להרוג – ויש מי שיבחר להציל. חיים הכט, במאי הסרט חבר לרועי מנדל ויחד יצרו סרט דוקומנטרי איכותי ומורכב, הנותן במה לבחירות ההצלה והרצח גם יחד, סביב סיפור הטבח בידוובנה מצד אחד וסיפורו האישי של שבח וייס (לשעבר שגריר ישראל בפולין) מצד שני.  להמשיך לקרוא

אנשים רגילים

לוחמי גדוד 101 של משטרת ההסדר, 1940

קראתי את "אנשים רגילים" של כריסטופר בראונינג. שוב.

את אנשים רגילים הכרתי לקראת ביקור ביוזפוב, עיירה קטנה השוכנת במחוז לובלין בדרום מזרח פולין. יוזפוב שהייתה עיירה יהודית ברובה, היא במה לסיפור מזעזע ומרתק על גדוד 101 של משטרת ההסדר הגרמנית. גדוד 101 הורכב מקבוצת אנשי מילואים מבוגרים, בני העיר המבורג בגרמניה אשר גויסו למלחמה במטרה לשמור על הסדר הציבורי בשטחים הכבושים של פולין. אנשי הגדוד הם אותם "אנשים רגילים", בעלי משפחות ומקצועות, בני מעמד הפועלים – לא בוגרי ביה"ס לקצינים של הSS או לאומנים נאצים נלהבים – המתחילים ב12 ביולי 1942 ביוזפוב את צעדם הראשון במה שיהפוך לחלקם במכונת ההרג של הפיתרון הסופי. באותו יום הם לראשונה מתבקשים לערוך הוצאה להורג של תושבי העיר היהודים בבורות הריגה ביוזפוב. לא מה שחתמו עליו, לא מה שציפו לו.

את העדויות של לוחמי הגדוד חקר כריסטופר בראונינג, על בסיס 125 עדויות של חברי הגדוד, שנאספו בידי תובעים גרמניים בשנות השישים. פרפויל העדים מגלה חבורת אנשים רגילים, המודעים לבעייה המוסרית שעומדת בפניהם, ומוצאים דרכים שונות להתמודד עם ההשלכות האישיות והחברתיות של מעשיהם. הסצנה המכוננת של הטבח ביוזפוב היא הצעתו של מפקד הגדוד רב סרן טראפ ל500 אנשיו לא להשתתף בטבח של 1,500 תושבי העיירה. 12 מהלוחמים קמים ומשובצים לעבודות אחרות. במהלך הטבח מצטרפים אליהם עוד כ20. לעומתם, יותר מ80% מלוחמי הגדוד משתפים פעולה עם הטבח – לא בקלות או ללא לבטים – אך בסופו של דבר הם מבצעים את העבודה. אחרי יוזפוב משתתפים אנשי הגדוד בירי המוני של יהודים בבורות הריגה, בגירוש יהודים לטרבלינקה ומיידאנק, ואף נוטלים חלק במבצע "חג הקציר". בסך הכל יורים חברי הגדוד למוות ב38,000 יהודים ומגרשים 45,200 יהודים אל מותם במחנות המוות.

לוחמי גדוד 101 של משטרת ההסדר, 1940

לוחמי גדוד 101 של משטרת ההסדר, 1940

"אנשים רגילים" סוקר את פעולת אנשי הגדוד בפולין לאורך כל התקופה בה שירתו שם. העדויות המצמררות (למעט 3 מהן כולן מובאות בעילום שם בשל איסור פרסום שמות הנאשמים) מצביעות על נקודות הכשל המרכזיות של אנשי הגדוד, על המנגונים הרגשיים והפסיכולוגיים שאימצו כדי להצליח לבצע בתחילה את המשימה – ולאחר מכן פיתחו כדי להמשיך ולבצע אותה ביעילות הולכת וגוברת. הספר מרחיב גם על ההיבט החברתי וסוקר את תופעת ההדחקה וההפרדה בטבח הספציפי ביוזפוב, ואת משקלן של הקונפורמיות והסמכותנות בהחלטתם של אנשי הגדוד להמשיך ולבצע. מחקרו של בראונינג שואב השראה מניסויו של סטנלי מילגרם בשנות השישים בארצות הברית, בו נבחנו רמות הסמכותנות והצייתנות שניתן להגיע אליהן כתוצאה מהפעלת לחץ על נבדקים.התוצאות של מחקריו של מילגרם ושל בראונינג מצמררות בדמיונן – תוצאות כמעט זהות ברמות הציות, הכניעה והפשרה האישית עם המציאות בכל אחד מהמקרים.

כריסטופר בראונינג הקדים במחקרו עם דניאל גולדהאגן, חוקר היסטוריה יהודי אמריקאי אשר חקר גם הוא את גדוד 101 של משטרת הסדר – ומסקנותיו מפורסמות בספר "תליינים מרצון בשירות היטלר". גולדהאגן פירסם ב1996 את "תליינים" – 4 שנים לאחר הוצאת "אנשים רגילים" והוא טוען כי האנטישמיות היחודית שהייתה לעם הגרמני איפשרה את השואה. הפרשנות השונה לאותן מקורות יצרה פולמוס עצום בין שני החוקרים. בסופה של המהדורה העברית של הספר, מצורף פרק אחרית דבר בו משיב בראונינג לגולדהאגן על טענותיו ומפרק אחת אחת את אמירותיו בנוגע לכך שמבצעי הרצח היו גרמנים מועדים לנפילה ידועה-מראש. בראונינג טוען כי התהליך שעברו אנשי גדוד 101 לא הצליח בגלל גרמניותם – אלא חוזר ושב בכל קבוצה אנושית הנתונה תחת לחץ. השואה והפיתרון הסופי מהווים נקודות השוואה קיצוניות למציאות אך עובדה זו אינה מייתרת את התובנות הפסיכולוגיות שאפשר להסיק מסיפורם של אנשי הגדוד.

כריכת הספר "אנשים רגילים" באנגלית ובעברית

כריכת הספר "אנשים רגילים" באנגלית ובעברית

מה צריך ללמוד מ"אנשים רגילים"? מבלי ליטול את חווית הקריאה, הספר מציב שאלות עמוקות בנוגע לטיב האנושי של האדם בקצה המכונה הנאצית. הקריאה האינטנסיבית ומקצב האירועים ההולך והגובר בספר הותירו אותי טרוד ועמוס שאלות לגבי יכולתה של הישנותה של הצייתנות המוחלטת, ההדחקה וההפרדה, והנטייה להיכנע לסמכותנות. פחות מטרידה אותי התוצאה של כל אלה, אלא יותר האתגר ביצירה של דמות אדם אישית המסוגלת לזהות ולהתמודד עם תופעות אלו – והאתגר שביצירת מודעות, עשייה ותודעה חברתית מנוגדת לאותה "אישיות רגילה".

אנשים רגילים / כריסטופר בראונינג – יצא בהוצאת ידיעות אחרונות

אחרון הלא צדיקים

אחרון הלא צדיקים

"אחרון הלא צדיקים" (The last of the Unjust) הוא סרטו החדש-ישן של קלוד לנצמן. ולמה חדש ישן? במסגרת צילומי "שואה" (1985) מראיין קלוד לנצמן בסדרת ראיונות ארוכה את בנימין מורמולשטיין – ראש היודנראט השלישי של גטו טרזינשטאט – לשיחה על דמותו של איש היודנראט. מורמולשטיין שימש ראש יודנראט של גטו טרזין מספטמבר 43 ועד לשיחרור הגטו במאי 45, ולאחר המלחמה עמד למשפט בפני הרשויות הצ'כיות. לאחר שנמצא זכאי, עקר לרומא שם מצא אותו לנצמן וצילם סדרת ראיונות מרתקת ומצמררת, שלא נכנסה לסרט "שואה", וזכתה כעת למעמד יצירה עצמאית, בת 3 שעות ו-40 דקות. התוצאה – עיסוק עמוק ואינטנסיבי בסיפורו של הגטו ובדילמות של ראש יודנראט, הנמצא "בין הפטיש לסדן, וסופג את המכות של הפטיש כל יום" (כדבריו של מורמולשטיין).

כרזת הסרט "אחרון הלא צדיקים"

כרזת הסרט "אחרון הלא צדיקים"

הסרט מתכתב בין עבר להווה לכל אורכו. את הרקע והפרטים ייתן קלוד לנצמן של 2013 – זקן ומאפיר הוא מספר על קהילת יהודי וינה, בה צמח מורמולשטיין וצבר את כוחו הפוליטי והציבורי, על גטו טרזין ומסכת השקרים והרמייה שגטו זה ייצג – ואילו את העבר יציג לנו לנצמן של 1975 – במאי צעיר ואמפתי היושב לסדרת שיחות עם מורמולשטיין ברומא. הזיגזוג בין עבר להווה יוצר אצל הצופה תמונה שלמה ועולם מושגים ברור של הסביבה לסיפור הגטו. לנצמן מספר את סיפורם של ראשי היודנראט בטרזין, תוך כדי סיור באתר הגטו עצמו. הסצנות בהן הוא מתאר את עונשי התלייה, ההוצאות להורג, הטרנספורטים מהגטו לאושוויץ והדינמיקה של המאבק בין ראשי היודנראט ומפקדיו הנאצים של טרזין, קארל ראהם והממונה על הגטו אדולף אייכמן מוסיפות לסרט דרמה בלתי נתפסת.

בכלל חוויית הצפייה עצמה מעבירה מסר קולנועי ברור – לנצמן יוצר סרט הקשה לעיכול – החל מקצב הצילום והסצנות, הניסיון להבין את השפות הזרות (רוב השיחות מתנהלות בגרמנית/צ'כית מהולה ביידיש וצרפתית) וההתחקות האיטית של תנועות המצלמה הופכים את הצפייה לחוויה בפני עצמה. האירועים והשיחות הופכים קשים להבנה – כחלק מהמסר אותו לנצמן יוצר בסרט. 3 שעות וארבעים דקות עוברות בהתפתלות, בבריחת ריכוז, הצפייה הופכת חווייה קשה ומפרכת. לנצמן מקריא עדויות בנות 7-8 דקות, כאילו היה מדריך את הצופה במקום לנסות ולהמחיש באמצעים קולנועיים "רגילים". בסרט לראשונה משולבים אלמנטים נוספים חדשים בסגנונו של לנצמן – סרט התעמולה הנאצי "טרזינשטאט" שצולם בגטו בתקופת כהונתו של מרמלשטיין, וציורים של בידריך פריטה (Bedrich Fritta), אסיר בטרזין המתאר את חיי היום יום בגטו.

עדותו של לנצמן על גורלם של ראשי היודנראט בגטו טרזין

עדותו של לנצמן על גורלם של ראשי היודנראט בגטו טרזין

בנימין מרמלשטיין מתגלה כראש יודרנאט מורכב, מאתגר, אדם שלא מהסס להודות כי אהב את הכוח (ובעצם נכון יותר לומר – את "חוסר הכוח") שבתפקידו ומצד שני יוצא נגד הביקורות שמטיחים בו ניצולי טרזין. באחד מסיפוריו הוא מספר מדוע יצא לו שם של גוזל אוכל מפיות תושבי הגטו – בימים מסויימים התפשט טיפוס בגטו טרזין. מרמלשטיין לא יודע כיצד להתמודד עם המחלה וכיצד לחסן את תושבי הגטו. בשיתוף פעולה עם סגנו הוא קובע כי מי שלא יחסן את עצמו ויקבל לכך חותמת בכרטיס הקצבת האוכל שלו – לא יקבל מזון. מרמלשטיין מספר ללנצמן "הם קראו לי מרעיב, שלא נתתי לאנשים לאכול – ואילו אני התעקשתי להציל אותם ממוות בטיפוס". בסיפור נוסף מספר מרמלשטיין על ויכוח עם חברי היודנראט על רשימות גירוש מטרזין, בו הוא מכריז בפניהם כי איננו מוכן להכין רשימות שילוח, וכי מי מהם שישנה את הרשימה שהגרמנים קבעו לגירוש כדי להציל את מקורביו "ימצא את שמו עליה".

השאלות מדמות היודנראט לא מפסיקות לעלות. הסיפורים של מרמלשטיין על הקשר עם אדולף אייכמן מצמררים, הוא מתאר מפגש יומיומי טעון דינמיקות ומלא מאבקי כוחות. דמותו של ראש היודנראט נשקפת כעצמאית וחזקה בניגוד לדימוי של "בובה על חוט" – ומרמלשטיין עצמו מתאר כי הוא היה הבובה ומפעיל החוטים ביחד. בסרט מקביל מרמלשטיין את היודנראט לעבד המקבל על עצמו את השלטון ליום אחד והיודע כי למחרת יוצא להורג. בציניות הוא שואל "האם רומקובסקי שקרא לעצמן מלך הגטו לא התכוון בעצם לצחוק בציניות על המעמד שהנאצים נותנים לו?". מרמלשטיין מודע לעצמו. הוא אחרון היודנראטים שנשאר בחיים בתקופת הצילומים. הוא מגיע מוכן לשאלותיו של לנצמן. את גישתו לנושא היודנראט הוא מסכם במורכבות המאפיינת אותו – "אי אפשר שלא לגנות את ראשי היודנראט. אבל לעולם לא ניתן להתחלף איתם במקומם. הם אולי ראויים להיקרא קדושים מעונים (Martyr), אך כלל לא בטוח שהם קדושים (Saint)".

לנצמן מעורר אמפתיה לראש היודנראט החריף והציני. בתחילת הסרט טוען לנצמן "מרמלשטיין אינו משקר", וממשיך להציג דמות מורכבת שאיננה מפחדת לספר את סיפוריה, לכעוס על חבריה המפלים לטובה אנשים בגטו מצד אחד ולבקר את עצמו מצד שני. הבחירה להשאיר את סיפורו של מרמלשטיין חבוי עד ימים אלו ולשחרר אותה רק בימינו מעלה את השאלה "למה?". לדעתי לנצמן מבקש להוכיח את הדיכוטומיה המאפיינת אותנו ביחסנו אל העבר ואל השואה, דווקא בימים אלו – ודרך דוגמאת גטו טרזין הוא מנסה להבקיע מחדש את גבולות הדיון המוסרי וההיסטורי גם יחד.

קישורים: ביקורת על הסרט ומקומו של לנצמן בו ב"הארץ", אתר הסרט בIMDB.

אבותינו, אמהותינו – אבותיהם, אמהותיהם

אז יש בזה משהו ממלכד, בכלל בסיטואציה. אני יהודי בן זמננו שכותב על במאי בן זמננו, שנינו דור שלישי (לפחות ברמה ההיסטורית) לרוצחי וקורבנות השואה ואנחנו מנסים יחד לברר את יחסנו לעננה ההיסטורית הכבדה שמרחפת מעלינו. ולמה ממלכד? כי הכל פוליטי. קודם כל העבר, לאחריו העשייה ובסופה הביקורת. וברוח ההקדמה הזו נתחיל:

אבותינו אמהותינו

אבותינו אמהותינו ובאנגלית "Genereation War"

על הסדרה "אבותינו אמהותינו" (או באנגלית: Generation War "מלחמת דור" , או בגרמנית "Unsere Mütter, unsere Väter" "אבותינו ואמהותינו") שמעתי בדיון רשת. הסדרה לא שודרה באף ערוץ ישראלי – למיטב ידיעתי – ולומדי הביקורת עלייה יודעים זאת משידורים באירופה או בצפייה אינטרנטית כמוני. הסדרה מורכבת מ3 פרקים בני שעה וחצי כל אחד, ושודרה לראשונה במרץ 2013 באוסטריה וגרמניה. המשימה: לספר לבני דורנו על קורות ימי גרמניה הנאצית ומלחמת העולם השנייה, דרך סיפורם של חמישה חברים גרמניים – קצין לויאלי בוורמאכט ואחיו ההומאניסט הצעיר המגוייס בעל כורחו, אחות צבאית המתנדבת לשירות בחזית, זמרת צעירה מצליחה המאוהבת בבנו של חייט יהודי נאמן לגרמניה. הסיפור מתחיל בברלין של 1941, ויסתיים מעט אחרי סיום המלחמה, בחג המולד של 1945/46.

הסדרה עוררה דיון ציבורי עצום כשיצאה. בגרמניה זכה כל פרק לממוצע של 7 מיליון צופים, והאקונומיסט הכריז כי מעולם לא גרמה סדרת דרמה גרמנית לויכוח עז שכזה, ואף מבקרי טלוויזיה גרמניים היללו את הסדרה באומרם "סוף סוף נוכל לשבת ולצפות בסדרה ולהסביר את שקרה אז לנו". אבל לפני שנפרוס את צידה השני של הסערה ננסה להבין "מה בדיוק קרה אז?"

גיבורי הסדרה "אבותינו, אמהותינו"

גיבורי הסדרה "אבותינו, אמהותינו" רגע לפני פרידתם

מבלי לפגוע בסיפור, אוכל לומר שהסדרה מנסה להשקות אדמה חרוכה ושרופה, ואפילו שותלת דשא עדין על מה שהיה ועודנו הר געש מוסרי מתפרץ בהיסטוריה של האנושות. לאורך 3 פרקי הסדרה – כל אחד בן שעה וחצי, לא פחות – לא נשאלת כמעט השאלה "למה אנחנו עושים את זה?", והאירועים מתגלגלים כאילו יד נעלמה מכוונת אותם. הגיבורים סובלים מדטרמיניזם נאצי מובהק – איש אינו מותח לרגע ביקורת על מה שעובר עליו – החל מגיוס בכפייה לצבא, דרך פקודות לחיסול כפרים של יהודים, וכלה בגיוס לחזית לחבישת חיילים פצועים. אפשר לומר ממש כאילו הנאציזם נוחת על גיבורי הסדרה וגם כשהם מנסים להביע את מחאתם עליו, ההיגיון הנאצי משבית אותם במאמץ מועט והם מתקפלים במהרה.

הסדרה מציגה את לוחמי הוורמאכט בחזית ואת המתח של פעולתם לצד הפיתרון הסופי. אליהם מצטרפות שתי "תומכות לחימה" – אחות מתלמדת החווה את הפער בין הרומנטיקה שבמלחמה לבין היום יום המתיש של חבישת פצועיה, וזמרת מתחילה המוצאת תהילה ראשונה בשירי געגוע המושרים בחזית המזרחית. יהודי גרמניה זוכים אף הם ליחס בסדרה, החל בגירושים וכלה בשאלת ההתנגדות לצבא הגרמני הכובש בפעולות פרטיזניות. שאלות ערכיות, דילמות לגבי הלשנה, שקר, רצח ומרמה שזורות כמעט בכל רגע. מהר מאוד כל אחד מחמשת הגיבורים שלנו יבחר (בדגש על שאלת הבחירה) עד סופו של הפרק הראשון לשתף פעולה עם ההגיון הנאצי. המניעים מצידם נראים הומאניים, אבל הגיבורים נראים כמי שפותו למלכודת שאין ממנה מנוס. הצגת קורות המלחמה בצורה כזו משקפת במידה מסויימת את עיצוב זיכרון השואה בגרמניה, שבין הקולות המגוונים שבו נשמעת לעיתים הטענה כאילו הגרמנים – הם הם קורבנות הנאציזם.

b640x600

דילמות מוסריות שזורות בכל רגע. "אבותינו, אמהותינו"

לסדרה קם גל ביקורות פולני, ובו האשמות חריפות על הצגתם של הפולנים הלוחמים בנאצים במחתרת הארמיה קריובה כאנטישמים מובהקים. הפולנים ראו זאת כניסיון של יוצרי הסדרה לסובב את הביקורת אליהם, שלב נוסף בהדיפת האחריות של גרמניה בת ימינו למעשיהם של הנאצים. יוצרי הסדרה הכחישו כמובן את הכוונה, אך הסדרה מצטרפת אל הר הרגשות והעוצמות של יחסי פולין גרמניה שלאחר המלחמה.

"אבותינו אמהותינו" היא יצירה חשובה, עשויה ומופקת בצורה איכותית וחדה. אני ממליץ לצפות בה (לצערי ללא כתוביות בעברית נכון לכתיבת פוסט זה) דרך האינטרנט, ולנסות להצטייד בחוש ביקורתי כלפי כוונת היוצרים, דעותיהם ומטרותיהם. מעבר למסך הרגשות החד שהסדרה מעלה בפני הצופה, יש להתייחס גם לדילמות

מצעד הח"כים לפולין

אתמול התפרסמה ב"ישראל היום" ידיעה תחת הכותרת מח"כים למבצע פולין המספרת על המשלחת הממלכתית שתצא אל טקסי יום השנה לשחרור אושוויץ בירקנאו מכנסת ישראל, שתכלול 60 ח"כים ותגיע בשעות בוקר לאושוויץ, תודרך באתר, תערוך בו טקס ולאחר מכן תקיים ישיבה בהשתתפות חברי פרלמנט פולני וחברי פרלמנטים יהודיים מאירופה. את המשלחת מוביל ג'וני דניאלס – צעיר אנגלי בן 27 (עליו מפרט יותר אריק בנדר ממעריב בכתבה כאן) שמונע ממניעים ציוניים רגשיים נלהבים, ופועל בקדחתנות לקיום המבצע:  דניאלס אמר  לערוץ 7 כי "בכל שעה הולך לעולמו ניצול שואה בישראל ואנו קרבים ליום בו תאבד העדות ממקור ראשון. האחריות מוטלת על כתפינו, לא רק כיהודים וישראלים, אך כבני אנוש, ללמוד, לשהות במחיצת הניצולים ולהבין את מה שקרה בכדי להבטיח שההיסטוריה לא תישנה". (מתוך כתבה בערוץ 7)

אבל, כשמחפשים מעט ידיעות צולבות על האירוע הולכות ועולות סימני שאלה לגבי אופיו – בהצהרות רשמיות אומר יו"ר הכנסת ח"כ יולי אדלשטיין כי מטרות המשלחת הן מתן תוקף להנצחת השואה ומאורעות אושוויץ- בירקנאו, לצד "קיום שיח עם בכירי ממשל מכל העולם לגבי מה ניתן לעשות כדי למנוע את הישנות השואה ברחבי העולם, ובמיוחד כנגד העם היהודי", ומוסיף כי "האנטישמיות, ובאירופה בפרט, נמצאת בהיקפים שלא נראו מאז ימי השואה". תוך ציון "החשיבות והדחיפות" של המאבק העולמי באנטישמיות, מזהיר אדלשטיין כי "אל לנו להמתין עד שהרכבות ישובו למסילותיהם אל עבר אושוויץ". (גם מתוך ערוץ 7).

עיתוי יציאת המשלחת הוא ציני ביותר – קצת יותר מחודש לפני יום השואה הבינלאומי ויוזמת המשלחת מעבירה כנסת ישראל את חוק המסתננים החדש המדיף ניחוחות גזעניים ולאומניים. המאבק באנטישמיות עליו מכריזה הכתבה הופך מנותק מהמאבק בגזענות בכללותה – הרי יד אחד מבצעת ויד שנייה תובעת צדק היסטורי מהעולם. שתי גישות כאלו מחזקות את ניכוס זיכרון השואה לזווית היהודית בלבד – ומודיע "זוהי איננה חוויה אנושית בעלת מסר לכל אדם  – אלא היסטוריה פרטית שלנו היהודים". בכתבות מצויין מצד אחד כי אדלשטיין הזמין גם את חברי הכנסת הערביים להשתתף במשלחות למרות שאלו ממעטים לצאת כחלק ממשלחות ממלכתיות ישראליות, אולם חיפוש מהיר באתרי "בחדרי חרדים" ו"חדשות חרדים" הכתבה מופיעה תחת הכותרת "הכנסת תתפלל מנחה בבירקנאו". יותר מטרידה אמירתו של דניאלס בציטוטים לשתי הכתבות "האירוע יישא אופי דתי לחלוטין". אין לי כל בעיה עם אירוע בעל אופי דתי, גם לא על אדמת פולין – אבל גם כאן יש דו פרצופיות מטרידה לא פחות.

שי פירון במיידאנק.  מתוך עמוד הפייסבוק של אברי גלעד

שי פירון במיידאנק. מתוך עמוד הפייסבוק של אברי גלעד

הידיעה הזו מצטרפת לסדרה הולכת וגוברת של עיסוקים בזיכרון השואה מטעם כנסת ישראל. ראשונה הייתה הידיעה על תחילתם של לימודי השואה מכיתה א' ביוזמת שי פירון, שעוררה זעם ציבורי רב, אזהרות רבות (הארץ) וביקורת משתלחת (אורי משגב, הארץ). לזו קדמה משלחת ה"עיתונאים ומעצבי דעת קהל" ביניהם אברי גלעד, סמדר שיר ועוד – כאן פוסט של אברי גלעד בנושא, אחריו כתבת ביקורת במאקו ולאחריה פורסם פוסט של שי פירון המסביר את הקשר שהוא מוצא בין שני הדברים. מבלי להיכנס כאן לניתוח עומק של פירון וכוונותיו, קל לראות את הגברת הלהבה מתחת לקדרה המבעבעת של זיכרון השואה. העיסוק ההולך וגובר מחזיר את השואה אל השיח הציבורי בשירות הממלכתיות, ומחדד את המהלך של ייחוד זיכרון השואה לעם היהודי הישראלי – קודם כל בעיני היהודים עצמם. לקחי האנטישמיות  והאחריות ללימודם ויישומם שלנו הם, ואין לאחרים זכות להפריע לנו במחול הזיכרון המטורף הזה.

בין דבריו של שי פירון על כך שהזהות האישית והלאומית לא בהכרח צריכה להתעצב על אדמת מחנות ההשמדה להשפעה החינוכית של הטמעת נושא השואה בצורה כל כך נוכחת וחזקה יש סתירה עמוקה, הנובעת מהעוצמות הרגשיות שלימוד ועיסוק בשואה אוצרת לבין דלות מערכת החינוך הישראלית בתחומים אחרים. יש לקוות כי איזון יתרחש בצורה כלשהי – בין אם בעידון העיסוק המתגבר בתחום ובין אם בחיזוקם של הערכים ההומניסטיים והאוניברסליים בקרב בני הנוער ומחנכיהם.