שני אסמים

שני אסמים / חיים הכט

עמוד דום – בני האדם רעים, עמוד נוח – בני האדם טובים.

סרט הטלוויזיה "שני אסמים" פותח בציטוט משירה של ויסלבה שימבורסקה ומציג בפשטות את הדואליות שתלווה את הסרט מתחילתו ועד סופו. כל מעשה אנושי הוא פרי בחירה מודעת. יש מי שיפתח את ידו ומי שיקמוץ אותה, יש מי שיבחר להרוג – ויש מי שיבחר להציל. חיים הכט, במאי הסרט חבר לרועי מנדל ויחד יצרו סרט דוקומנטרי איכותי ומורכב, הנותן במה לבחירות ההצלה והרצח גם יחד, סביב סיפור הטבח בידוובנה מצד אחד וסיפורו האישי של שבח וייס (לשעבר שגריר ישראל בפולין) מצד שני.  להמשיך לקרוא

אחרון הלא צדיקים

אחרון הלא צדיקים

"אחרון הלא צדיקים" (The last of the Unjust) הוא סרטו החדש-ישן של קלוד לנצמן. ולמה חדש ישן? במסגרת צילומי "שואה" (1985) מראיין קלוד לנצמן בסדרת ראיונות ארוכה את בנימין מורמולשטיין – ראש היודנראט השלישי של גטו טרזינשטאט – לשיחה על דמותו של איש היודנראט. מורמולשטיין שימש ראש יודנראט של גטו טרזין מספטמבר 43 ועד לשיחרור הגטו במאי 45, ולאחר המלחמה עמד למשפט בפני הרשויות הצ'כיות. לאחר שנמצא זכאי, עקר לרומא שם מצא אותו לנצמן וצילם סדרת ראיונות מרתקת ומצמררת, שלא נכנסה לסרט "שואה", וזכתה כעת למעמד יצירה עצמאית, בת 3 שעות ו-40 דקות. התוצאה – עיסוק עמוק ואינטנסיבי בסיפורו של הגטו ובדילמות של ראש יודנראט, הנמצא "בין הפטיש לסדן, וסופג את המכות של הפטיש כל יום" (כדבריו של מורמולשטיין).

כרזת הסרט "אחרון הלא צדיקים"

כרזת הסרט "אחרון הלא צדיקים"

הסרט מתכתב בין עבר להווה לכל אורכו. את הרקע והפרטים ייתן קלוד לנצמן של 2013 – זקן ומאפיר הוא מספר על קהילת יהודי וינה, בה צמח מורמולשטיין וצבר את כוחו הפוליטי והציבורי, על גטו טרזין ומסכת השקרים והרמייה שגטו זה ייצג – ואילו את העבר יציג לנו לנצמן של 1975 – במאי צעיר ואמפתי היושב לסדרת שיחות עם מורמולשטיין ברומא. הזיגזוג בין עבר להווה יוצר אצל הצופה תמונה שלמה ועולם מושגים ברור של הסביבה לסיפור הגטו. לנצמן מספר את סיפורם של ראשי היודנראט בטרזין, תוך כדי סיור באתר הגטו עצמו. הסצנות בהן הוא מתאר את עונשי התלייה, ההוצאות להורג, הטרנספורטים מהגטו לאושוויץ והדינמיקה של המאבק בין ראשי היודנראט ומפקדיו הנאצים של טרזין, קארל ראהם והממונה על הגטו אדולף אייכמן מוסיפות לסרט דרמה בלתי נתפסת.

בכלל חוויית הצפייה עצמה מעבירה מסר קולנועי ברור – לנצמן יוצר סרט הקשה לעיכול – החל מקצב הצילום והסצנות, הניסיון להבין את השפות הזרות (רוב השיחות מתנהלות בגרמנית/צ'כית מהולה ביידיש וצרפתית) וההתחקות האיטית של תנועות המצלמה הופכים את הצפייה לחוויה בפני עצמה. האירועים והשיחות הופכים קשים להבנה – כחלק מהמסר אותו לנצמן יוצר בסרט. 3 שעות וארבעים דקות עוברות בהתפתלות, בבריחת ריכוז, הצפייה הופכת חווייה קשה ומפרכת. לנצמן מקריא עדויות בנות 7-8 דקות, כאילו היה מדריך את הצופה במקום לנסות ולהמחיש באמצעים קולנועיים "רגילים". בסרט לראשונה משולבים אלמנטים נוספים חדשים בסגנונו של לנצמן – סרט התעמולה הנאצי "טרזינשטאט" שצולם בגטו בתקופת כהונתו של מרמלשטיין, וציורים של בידריך פריטה (Bedrich Fritta), אסיר בטרזין המתאר את חיי היום יום בגטו.

עדותו של לנצמן על גורלם של ראשי היודנראט בגטו טרזין

עדותו של לנצמן על גורלם של ראשי היודנראט בגטו טרזין

בנימין מרמלשטיין מתגלה כראש יודרנאט מורכב, מאתגר, אדם שלא מהסס להודות כי אהב את הכוח (ובעצם נכון יותר לומר – את "חוסר הכוח") שבתפקידו ומצד שני יוצא נגד הביקורות שמטיחים בו ניצולי טרזין. באחד מסיפוריו הוא מספר מדוע יצא לו שם של גוזל אוכל מפיות תושבי הגטו – בימים מסויימים התפשט טיפוס בגטו טרזין. מרמלשטיין לא יודע כיצד להתמודד עם המחלה וכיצד לחסן את תושבי הגטו. בשיתוף פעולה עם סגנו הוא קובע כי מי שלא יחסן את עצמו ויקבל לכך חותמת בכרטיס הקצבת האוכל שלו – לא יקבל מזון. מרמלשטיין מספר ללנצמן "הם קראו לי מרעיב, שלא נתתי לאנשים לאכול – ואילו אני התעקשתי להציל אותם ממוות בטיפוס". בסיפור נוסף מספר מרמלשטיין על ויכוח עם חברי היודנראט על רשימות גירוש מטרזין, בו הוא מכריז בפניהם כי איננו מוכן להכין רשימות שילוח, וכי מי מהם שישנה את הרשימה שהגרמנים קבעו לגירוש כדי להציל את מקורביו "ימצא את שמו עליה".

השאלות מדמות היודנראט לא מפסיקות לעלות. הסיפורים של מרמלשטיין על הקשר עם אדולף אייכמן מצמררים, הוא מתאר מפגש יומיומי טעון דינמיקות ומלא מאבקי כוחות. דמותו של ראש היודנראט נשקפת כעצמאית וחזקה בניגוד לדימוי של "בובה על חוט" – ומרמלשטיין עצמו מתאר כי הוא היה הבובה ומפעיל החוטים ביחד. בסרט מקביל מרמלשטיין את היודנראט לעבד המקבל על עצמו את השלטון ליום אחד והיודע כי למחרת יוצא להורג. בציניות הוא שואל "האם רומקובסקי שקרא לעצמן מלך הגטו לא התכוון בעצם לצחוק בציניות על המעמד שהנאצים נותנים לו?". מרמלשטיין מודע לעצמו. הוא אחרון היודנראטים שנשאר בחיים בתקופת הצילומים. הוא מגיע מוכן לשאלותיו של לנצמן. את גישתו לנושא היודנראט הוא מסכם במורכבות המאפיינת אותו – "אי אפשר שלא לגנות את ראשי היודנראט. אבל לעולם לא ניתן להתחלף איתם במקומם. הם אולי ראויים להיקרא קדושים מעונים (Martyr), אך כלל לא בטוח שהם קדושים (Saint)".

לנצמן מעורר אמפתיה לראש היודנראט החריף והציני. בתחילת הסרט טוען לנצמן "מרמלשטיין אינו משקר", וממשיך להציג דמות מורכבת שאיננה מפחדת לספר את סיפוריה, לכעוס על חבריה המפלים לטובה אנשים בגטו מצד אחד ולבקר את עצמו מצד שני. הבחירה להשאיר את סיפורו של מרמלשטיין חבוי עד ימים אלו ולשחרר אותה רק בימינו מעלה את השאלה "למה?". לדעתי לנצמן מבקש להוכיח את הדיכוטומיה המאפיינת אותנו ביחסנו אל העבר ואל השואה, דווקא בימים אלו – ודרך דוגמאת גטו טרזין הוא מנסה להבקיע מחדש את גבולות הדיון המוסרי וההיסטורי גם יחד.

קישורים: ביקורת על הסרט ומקומו של לנצמן בו ב"הארץ", אתר הסרט בIMDB.

אבותינו, אמהותינו – אבותיהם, אמהותיהם

אז יש בזה משהו ממלכד, בכלל בסיטואציה. אני יהודי בן זמננו שכותב על במאי בן זמננו, שנינו דור שלישי (לפחות ברמה ההיסטורית) לרוצחי וקורבנות השואה ואנחנו מנסים יחד לברר את יחסנו לעננה ההיסטורית הכבדה שמרחפת מעלינו. ולמה ממלכד? כי הכל פוליטי. קודם כל העבר, לאחריו העשייה ובסופה הביקורת. וברוח ההקדמה הזו נתחיל:

אבותינו אמהותינו

אבותינו אמהותינו ובאנגלית "Genereation War"

על הסדרה "אבותינו אמהותינו" (או באנגלית: Generation War "מלחמת דור" , או בגרמנית "Unsere Mütter, unsere Väter" "אבותינו ואמהותינו") שמעתי בדיון רשת. הסדרה לא שודרה באף ערוץ ישראלי – למיטב ידיעתי – ולומדי הביקורת עלייה יודעים זאת משידורים באירופה או בצפייה אינטרנטית כמוני. הסדרה מורכבת מ3 פרקים בני שעה וחצי כל אחד, ושודרה לראשונה במרץ 2013 באוסטריה וגרמניה. המשימה: לספר לבני דורנו על קורות ימי גרמניה הנאצית ומלחמת העולם השנייה, דרך סיפורם של חמישה חברים גרמניים – קצין לויאלי בוורמאכט ואחיו ההומאניסט הצעיר המגוייס בעל כורחו, אחות צבאית המתנדבת לשירות בחזית, זמרת צעירה מצליחה המאוהבת בבנו של חייט יהודי נאמן לגרמניה. הסיפור מתחיל בברלין של 1941, ויסתיים מעט אחרי סיום המלחמה, בחג המולד של 1945/46.

הסדרה עוררה דיון ציבורי עצום כשיצאה. בגרמניה זכה כל פרק לממוצע של 7 מיליון צופים, והאקונומיסט הכריז כי מעולם לא גרמה סדרת דרמה גרמנית לויכוח עז שכזה, ואף מבקרי טלוויזיה גרמניים היללו את הסדרה באומרם "סוף סוף נוכל לשבת ולצפות בסדרה ולהסביר את שקרה אז לנו". אבל לפני שנפרוס את צידה השני של הסערה ננסה להבין "מה בדיוק קרה אז?"

גיבורי הסדרה "אבותינו, אמהותינו"

גיבורי הסדרה "אבותינו, אמהותינו" רגע לפני פרידתם

מבלי לפגוע בסיפור, אוכל לומר שהסדרה מנסה להשקות אדמה חרוכה ושרופה, ואפילו שותלת דשא עדין על מה שהיה ועודנו הר געש מוסרי מתפרץ בהיסטוריה של האנושות. לאורך 3 פרקי הסדרה – כל אחד בן שעה וחצי, לא פחות – לא נשאלת כמעט השאלה "למה אנחנו עושים את זה?", והאירועים מתגלגלים כאילו יד נעלמה מכוונת אותם. הגיבורים סובלים מדטרמיניזם נאצי מובהק – איש אינו מותח לרגע ביקורת על מה שעובר עליו – החל מגיוס בכפייה לצבא, דרך פקודות לחיסול כפרים של יהודים, וכלה בגיוס לחזית לחבישת חיילים פצועים. אפשר לומר ממש כאילו הנאציזם נוחת על גיבורי הסדרה וגם כשהם מנסים להביע את מחאתם עליו, ההיגיון הנאצי משבית אותם במאמץ מועט והם מתקפלים במהרה.

הסדרה מציגה את לוחמי הוורמאכט בחזית ואת המתח של פעולתם לצד הפיתרון הסופי. אליהם מצטרפות שתי "תומכות לחימה" – אחות מתלמדת החווה את הפער בין הרומנטיקה שבמלחמה לבין היום יום המתיש של חבישת פצועיה, וזמרת מתחילה המוצאת תהילה ראשונה בשירי געגוע המושרים בחזית המזרחית. יהודי גרמניה זוכים אף הם ליחס בסדרה, החל בגירושים וכלה בשאלת ההתנגדות לצבא הגרמני הכובש בפעולות פרטיזניות. שאלות ערכיות, דילמות לגבי הלשנה, שקר, רצח ומרמה שזורות כמעט בכל רגע. מהר מאוד כל אחד מחמשת הגיבורים שלנו יבחר (בדגש על שאלת הבחירה) עד סופו של הפרק הראשון לשתף פעולה עם ההגיון הנאצי. המניעים מצידם נראים הומאניים, אבל הגיבורים נראים כמי שפותו למלכודת שאין ממנה מנוס. הצגת קורות המלחמה בצורה כזו משקפת במידה מסויימת את עיצוב זיכרון השואה בגרמניה, שבין הקולות המגוונים שבו נשמעת לעיתים הטענה כאילו הגרמנים – הם הם קורבנות הנאציזם.

b640x600

דילמות מוסריות שזורות בכל רגע. "אבותינו, אמהותינו"

לסדרה קם גל ביקורות פולני, ובו האשמות חריפות על הצגתם של הפולנים הלוחמים בנאצים במחתרת הארמיה קריובה כאנטישמים מובהקים. הפולנים ראו זאת כניסיון של יוצרי הסדרה לסובב את הביקורת אליהם, שלב נוסף בהדיפת האחריות של גרמניה בת ימינו למעשיהם של הנאצים. יוצרי הסדרה הכחישו כמובן את הכוונה, אך הסדרה מצטרפת אל הר הרגשות והעוצמות של יחסי פולין גרמניה שלאחר המלחמה.

"אבותינו אמהותינו" היא יצירה חשובה, עשויה ומופקת בצורה איכותית וחדה. אני ממליץ לצפות בה (לצערי ללא כתוביות בעברית נכון לכתיבת פוסט זה) דרך האינטרנט, ולנסות להצטייד בחוש ביקורתי כלפי כוונת היוצרים, דעותיהם ומטרותיהם. מעבר למסך הרגשות החד שהסדרה מעלה בפני הצופה, יש להתייחס גם לדילמות

אחרי הקציר נהיה שכנים

poklosie

אם זה היה תהליך היסטורי ליניארי, היינו יכולים לקבוע את התחלתו בשנת 2000, אז פירסם ההיסטוריון והסוציולוג יאן טומאש גרוס את ספרו השנוי במחלוקת "שכנים" העוסק בסיפור הטבח של יהודי העיירה ידוובנה. הספר שעורר מהומה אדירה בפולין, דן בסיפור הטבח של יהודי העיירה ע"י שכניהם, ומתאר בעדות קרה ובקול ברור את ימי הטבח בעיירה ואת נדר השתיקה של תושבי העיירה עד לפירסום הספר. הסיפור חולל מהומה אדירה בפולין ועודד היסטוריונים פולניים לערוך חשבון נפש עם ההיסטוריה של בני עמם ועם מעשי הזוועות שערכו בשכניהם היהודים. מנגד הימין הלאומי בפולין האשים את טומאש-גרוס בבגידה, וקראו להחרמתו. מחקרו של יאן טומאש גרוס עורר רבים לעיסוק בזהות החבויה של יחסי היהודים – פולנים , וביניהם קובץ המאמרים "החשבון הפולני" שערכה מירי פז בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ממנו לקוח הציטוט הבא שהתאים לי מאוד למעבר לחלק הבא: 

"לא מכבר השתתפתי בכנס פסיכואנליטיקאים שבו תוארה האנטישמיות כמחלה של הנפש הפולנית – טראומה לא מעובדת, לא פתורה, ששורשיה נעוצים בשנאה עצמית, בחרדות מחריפות שמקורן בתחושת הזדהמות. הרי אנשים חיים כאן על אדמה ספוגה בדם, מתגוררים בבתיהם של הנרצחים, מחזיקים בנכסיהם של הנעדרים היהודים ולא מדברים על זה. הרי לא ייתכן שכל זה לא ישאיר עקבות של ריקבון בנשמה… הגיעה העת לדבר גם על זה…"

אנה ביקונט, סופרת ועיתונאית, 29 נוב' 2004

הקדמה זו הינה הכרחית לצופה בסרט "אחרי הקציר" (ובפולנית Poklosie) שביים ולדיסלאב פשיקובסקי, ובו סיפור השואב השראה ממחקרו של יאן טומאש גרוס ומציג תמונה מחרידה של השתקת סיפור רצח מתקופת המלחמה, ומלחמה במנסים להוציאו לאור. גיבורי הסרט הם שני אחים, יוזף קאלינה – איכר צעיר האוסף מצבות יהודיות שנעקרו מבית הקברות היהודי בעיירתו – ואחיו, שחזר מארצות הברית לביקור בכפרו אחרי 20 שנה (מעניין למצוא כאן הקבלה לדמותו של טומאש-גרוס, פרופסור המתגורר בארצות הברית). ביחד שני האחים מנסים לברר את סיפור העלילה של "היעלמות" יהודי העיירה.

poklosie

כרזת הסרט "אחרי הקציר" poklosie

האחים נתקלים בחומת שתיקה רועמת מתושבי הכפר – איש אינו מעוניין לחשוף את מאורעות הרצח ההמוני של יהודי העיירה, וסיפור הגילוי של האחים עובר תהפוכות ושיאים רגשיים עד לגילוי הסיפור האמיתי. אנסה להימנע מספויילרים, ורק ארמוז שגילוי האמת כאן גובה מחיר כבד משני האחים – גם כאן סמל נוסף למאבק של משתיקי מאורעות העבר בפולין היום.

בראיון עיתונאי נשאל פשיקובסקי מה הניע אותו לביים את "אחרי הקציר" והוא השיב: "בושה. בושה שאנחנו הפולנים רצחנו את שכנינו היהודים ובושה שלא ידעתי על כך דבר עד להופעת ספרו של גרוס". והוא ממשיך "אם לא נילחם עד חורמה בביטוייה הרכים של האנטישמיות שלנו, היא עלולה בן רגע להפוך לרצחנית". (מתוך כתבה של סבר פלוצקר על הסרט 3/12/2012).

הסרט מרתק וקשה, אני הפסקתי את הצפייה בו פעמיים ועם זאת המשכתי בתחושת מחוייבות מהולה בבחילה קלה. לא הייתי מראה אותו לחניכים בתהליכי הכנה למסע לפולין – אבל מרתק ומצמרר בפרספקטיבה של מחנכים וחוקרי העבר. הסרט נמצא באתרי צפייה ישירה רבים וניתן למצוא אותו בקלות כולל תרגום לעברית.

על הסרט באתר IMDB