בזכות השכחה – מבט מחודש על מאמרו של פרופ' יהודה אלקנה

בשנת 1988 פרסם פרופ' יהודה אלקנה את מאמרו "בזכות השכחה" שעורר בארץ סערה גדולה. (לקריאה באתר הארץ -> http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1841380)

אלקנה מנתח ב1988 את מה שרבים ימשיכו להצביע עליו בימינו היום – זיכרון השואה שירש בנו חרדה קיומית איומה, בה תרחף מעלינו באופן תמידי דמותם של קורבנות השואה. אלקנה מצביע באופן בולט על הסכנות שיצרו המסעות לפולין והעיסוק האינטנסיבי בשואה במערכת החינוך (ולא, אני לא חושב שמקור הבעיה ביד ושם). את מאמרו מסיים יהודה אלקנה באמירה השנויה במחלוקת – "ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור… עלינו, לעומת זאת, לשכוח" אולם ברצוני להביא את המשכם של הדברים שלעיתים נקטעו מחמת הדיון השטחי:
"איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה"זכור" ההיסטורי על חיינו".

המהלך שישראל זקוקה לו נדמה לעיתים בלתי אפשרי – כיצד נוכל לנער את שליטתו של ה"זכור" הקורבני ולפתח תפיסת זיכרון הומניסטית, ריבונית ? תפיסת זיכרון שתתמודד עם זוועות העבר אבל גם תבחר לקחת אחריות על הגשמת לקחיו במעגלינו הקרובים והרחוקים? על מחנכי ומורי השואה לבצע פנייה חדה מבחינה חינוכית, טקסית, פנייה חדה בהדרכת המסעות לפולין ופניה תרבותית-זכרונית אל מקום חדש.

בפרק הראשון בתוכנית "העם הנבחר" נפגש ירון לונדון עם פרופ' אלקנה, כמעט עשרים שנה אחרי מאמרו הוא מצביע על מהותה של פניה חדה זו – "אני רואה בהתפתחויות החברתיות בארץ סכנה גדולה. אנחנו חברה שאיבדה כמעט כל ערך אנושי-הומניסטי, מה שאנחנו אהבנו לקרוא "ערכים יהודיים"… לגדל ילדים ולנסות לאחד את העם על זיכרון זוועות, זהו הרס חינוכי ממדרגה ראשונה".

קשה עוד לאמוד את כל הצעדים ביצירתה של תפיסה חינוכית חדשה שכזו, אולם ניתן לשמוע עוד ועוד קולות הקוראים ומכירים בנחיצותה. בקטע הוידאו המצורף – הראיון עם פרופ' יהודה אלקנה מתוך "העם הנבחר", ערוץ 8.

מודעות פרסומת