האם ידע השב"כ על הכוונה להתנקש בישראל קסטנר?

בשנת 1952 האשים העיתונאי מלכיאל גרינוולד את ישראל קסטנר, יהודי יוצא הונגריה אשר שימש כדובר משרד המסחר והתעשייה כי בזמן מלחמת העולם השנייה שימש כמתווך של הנאצים, הסתיר את דוח "ורבה וצלר" מהציבור והציל את עשירי יהודי הונגריה על חשבונה של כלל יהדות הונגריה שנטבחה כליל באוגוסט 1944.

גרינוולד ביסס את אשמותיו על שני דברים – הראשון הוא הידיעות ההולכות ומצטברות על קורות יהודי אירופה בתקופת המלחמה שאך הסתיימה לה. והשנייה היא אווירת החיסולים ההדדית שהשתררה בישראל בתקופה שלאחר חקיקת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. "עוזריהם" היו לרוב קאפואים ואנשי דרג ביצוע נמוך, אשר זוהו ברחוב באקראיות והועמדו לדין. בישראל של אותם הימים הועמדו לדין כמה מקרים בודדים (ברובם נגזרה אשמה על המבצע אולם העונשים הוקלו משמעותית בשל הקושי לשפוט את המבצעים עצמם), אך לראשונה הופנתה טענה ציבורית כנגד איש הממסד, ששימש בעמדה ציבורית בכירה המקבילה ליודנראטים של פולין.
בעידודם של השר דב יוסף והיועץ המשפטי לממשלה, תבע קסטנר תביעת נגד את גרינוולד, כשהוא נאבק על שמו הטוב. המשפט הפך את היוצרות ולאחר כשנתיים בשנת 1955 נמצא קסטנר אשם והעיתונים זעקו כי "מכר את נשמתו לשטן". ההפרדה בין יהודי הונגריה לבין המיוחסים שבהם הכתימה את ידיו של קסטנר באחריות לרציחתם חסרת ההתנגדות של כ-400,000 יהודים.
הפרשה הכתימה את אנשי מפא"י בכללותם, הציבור כעס על הנהגת הישוב שלכאורה חיפתה על ישראל קסטנר וניסתה לגונן עליו מהטענות. קישורים בלתי נמנעים בין ההגנה על קסטנר במשפט ובין עמדת הישוב בתקופת המלחמה גרמו ללחץ ציבורי עצום על ראש הממשלה משה שרת, שפיזר את הממשלה והרכיב את הממשלה מחדש ללא סיעת "הציונים הכלליים" שהייתה חברה בקואליציה ונמנעה בהצבעת אי האמון שהוגשה כנגדה.

סופה של פרשת קסטנר עצובה כמעט כמו תחילתה. במרץ 1957, במהלך העירעור שהגיש קסטנר נגד פסק הדין שנקבע לו, התנקשו שלושה צעירים בחייו. ישראל קסטנר הפך לנרצח הפוליטי הראשון במדינה הצעירה, ושלושת המתנקשים נתפסו ונשפטו למאסרי עולם, אך שוחררו לאחר 7 שנים.
אבל, פרשת קסטנר עדיין ממשיכה להופיע בכותרות. כמעט 60 שנים אחרי הרצח, מופיעה הכתבה הבאה הטוענת כי השב"כ ידע על הכוונה להתנקש בקסטנר, אולם לא פעל מספיק למנוע את הרצח. אחת הטענות המובאות בכתבה היא עילת נקמה סמוייה, של אנשי שב"כ יוצאי הונגריה שקרוביהם היו בין הנספים בתקופת המלחמה. אמת לאמיתה או קונספירציה היסטורית? גם כאן, רק הזמן יגיד. מוזמנים לקרוא ולהגיב.

מצעד הח"כים לפולין

אתמול התפרסמה ב"ישראל היום" ידיעה תחת הכותרת מח"כים למבצע פולין המספרת על המשלחת הממלכתית שתצא אל טקסי יום השנה לשחרור אושוויץ בירקנאו מכנסת ישראל, שתכלול 60 ח"כים ותגיע בשעות בוקר לאושוויץ, תודרך באתר, תערוך בו טקס ולאחר מכן תקיים ישיבה בהשתתפות חברי פרלמנט פולני וחברי פרלמנטים יהודיים מאירופה. את המשלחת מוביל ג'וני דניאלס – צעיר אנגלי בן 27 (עליו מפרט יותר אריק בנדר ממעריב בכתבה כאן) שמונע ממניעים ציוניים רגשיים נלהבים, ופועל בקדחתנות לקיום המבצע:  דניאלס אמר  לערוץ 7 כי "בכל שעה הולך לעולמו ניצול שואה בישראל ואנו קרבים ליום בו תאבד העדות ממקור ראשון. האחריות מוטלת על כתפינו, לא רק כיהודים וישראלים, אך כבני אנוש, ללמוד, לשהות במחיצת הניצולים ולהבין את מה שקרה בכדי להבטיח שההיסטוריה לא תישנה". (מתוך כתבה בערוץ 7)

אבל, כשמחפשים מעט ידיעות צולבות על האירוע הולכות ועולות סימני שאלה לגבי אופיו – בהצהרות רשמיות אומר יו"ר הכנסת ח"כ יולי אדלשטיין כי מטרות המשלחת הן מתן תוקף להנצחת השואה ומאורעות אושוויץ- בירקנאו, לצד "קיום שיח עם בכירי ממשל מכל העולם לגבי מה ניתן לעשות כדי למנוע את הישנות השואה ברחבי העולם, ובמיוחד כנגד העם היהודי", ומוסיף כי "האנטישמיות, ובאירופה בפרט, נמצאת בהיקפים שלא נראו מאז ימי השואה". תוך ציון "החשיבות והדחיפות" של המאבק העולמי באנטישמיות, מזהיר אדלשטיין כי "אל לנו להמתין עד שהרכבות ישובו למסילותיהם אל עבר אושוויץ". (גם מתוך ערוץ 7).

עיתוי יציאת המשלחת הוא ציני ביותר – קצת יותר מחודש לפני יום השואה הבינלאומי ויוזמת המשלחת מעבירה כנסת ישראל את חוק המסתננים החדש המדיף ניחוחות גזעניים ולאומניים. המאבק באנטישמיות עליו מכריזה הכתבה הופך מנותק מהמאבק בגזענות בכללותה – הרי יד אחד מבצעת ויד שנייה תובעת צדק היסטורי מהעולם. שתי גישות כאלו מחזקות את ניכוס זיכרון השואה לזווית היהודית בלבד – ומודיע "זוהי איננה חוויה אנושית בעלת מסר לכל אדם  – אלא היסטוריה פרטית שלנו היהודים". בכתבות מצויין מצד אחד כי אדלשטיין הזמין גם את חברי הכנסת הערביים להשתתף במשלחות למרות שאלו ממעטים לצאת כחלק ממשלחות ממלכתיות ישראליות, אולם חיפוש מהיר באתרי "בחדרי חרדים" ו"חדשות חרדים" הכתבה מופיעה תחת הכותרת "הכנסת תתפלל מנחה בבירקנאו". יותר מטרידה אמירתו של דניאלס בציטוטים לשתי הכתבות "האירוע יישא אופי דתי לחלוטין". אין לי כל בעיה עם אירוע בעל אופי דתי, גם לא על אדמת פולין – אבל גם כאן יש דו פרצופיות מטרידה לא פחות.

שי פירון במיידאנק.  מתוך עמוד הפייסבוק של אברי גלעד

שי פירון במיידאנק. מתוך עמוד הפייסבוק של אברי גלעד

הידיעה הזו מצטרפת לסדרה הולכת וגוברת של עיסוקים בזיכרון השואה מטעם כנסת ישראל. ראשונה הייתה הידיעה על תחילתם של לימודי השואה מכיתה א' ביוזמת שי פירון, שעוררה זעם ציבורי רב, אזהרות רבות (הארץ) וביקורת משתלחת (אורי משגב, הארץ). לזו קדמה משלחת ה"עיתונאים ומעצבי דעת קהל" ביניהם אברי גלעד, סמדר שיר ועוד – כאן פוסט של אברי גלעד בנושא, אחריו כתבת ביקורת במאקו ולאחריה פורסם פוסט של שי פירון המסביר את הקשר שהוא מוצא בין שני הדברים. מבלי להיכנס כאן לניתוח עומק של פירון וכוונותיו, קל לראות את הגברת הלהבה מתחת לקדרה המבעבעת של זיכרון השואה. העיסוק ההולך וגובר מחזיר את השואה אל השיח הציבורי בשירות הממלכתיות, ומחדד את המהלך של ייחוד זיכרון השואה לעם היהודי הישראלי – קודם כל בעיני היהודים עצמם. לקחי האנטישמיות  והאחריות ללימודם ויישומם שלנו הם, ואין לאחרים זכות להפריע לנו במחול הזיכרון המטורף הזה.

בין דבריו של שי פירון על כך שהזהות האישית והלאומית לא בהכרח צריכה להתעצב על אדמת מחנות ההשמדה להשפעה החינוכית של הטמעת נושא השואה בצורה כל כך נוכחת וחזקה יש סתירה עמוקה, הנובעת מהעוצמות הרגשיות שלימוד ועיסוק בשואה אוצרת לבין דלות מערכת החינוך הישראלית בתחומים אחרים. יש לקוות כי איזון יתרחש בצורה כלשהי – בין אם בעידון העיסוק המתגבר בתחום ובין אם בחיזוקם של הערכים ההומניסטיים והאוניברסליים בקרב בני הנוער ומחנכיהם.