האם ידע השב"כ על הכוונה להתנקש בישראל קסטנר?

בשנת 1952 האשים העיתונאי מלכיאל גרינוולד את ישראל קסטנר, יהודי יוצא הונגריה אשר שימש כדובר משרד המסחר והתעשייה כי בזמן מלחמת העולם השנייה שימש כמתווך של הנאצים, הסתיר את דוח "ורבה וצלר" מהציבור והציל את עשירי יהודי הונגריה על חשבונה של כלל יהדות הונגריה שנטבחה כליל באוגוסט 1944.

גרינוולד ביסס את אשמותיו על שני דברים – הראשון הוא הידיעות ההולכות ומצטברות על קורות יהודי אירופה בתקופת המלחמה שאך הסתיימה לה. והשנייה היא אווירת החיסולים ההדדית שהשתררה בישראל בתקופה שלאחר חקיקת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. "עוזריהם" היו לרוב קאפואים ואנשי דרג ביצוע נמוך, אשר זוהו ברחוב באקראיות והועמדו לדין. בישראל של אותם הימים הועמדו לדין כמה מקרים בודדים (ברובם נגזרה אשמה על המבצע אולם העונשים הוקלו משמעותית בשל הקושי לשפוט את המבצעים עצמם), אך לראשונה הופנתה טענה ציבורית כנגד איש הממסד, ששימש בעמדה ציבורית בכירה המקבילה ליודנראטים של פולין.
בעידודם של השר דב יוסף והיועץ המשפטי לממשלה, תבע קסטנר תביעת נגד את גרינוולד, כשהוא נאבק על שמו הטוב. המשפט הפך את היוצרות ולאחר כשנתיים בשנת 1955 נמצא קסטנר אשם והעיתונים זעקו כי "מכר את נשמתו לשטן". ההפרדה בין יהודי הונגריה לבין המיוחסים שבהם הכתימה את ידיו של קסטנר באחריות לרציחתם חסרת ההתנגדות של כ-400,000 יהודים.
הפרשה הכתימה את אנשי מפא"י בכללותם, הציבור כעס על הנהגת הישוב שלכאורה חיפתה על ישראל קסטנר וניסתה לגונן עליו מהטענות. קישורים בלתי נמנעים בין ההגנה על קסטנר במשפט ובין עמדת הישוב בתקופת המלחמה גרמו ללחץ ציבורי עצום על ראש הממשלה משה שרת, שפיזר את הממשלה והרכיב את הממשלה מחדש ללא סיעת "הציונים הכלליים" שהייתה חברה בקואליציה ונמנעה בהצבעת אי האמון שהוגשה כנגדה.

סופה של פרשת קסטנר עצובה כמעט כמו תחילתה. במרץ 1957, במהלך העירעור שהגיש קסטנר נגד פסק הדין שנקבע לו, התנקשו שלושה צעירים בחייו. ישראל קסטנר הפך לנרצח הפוליטי הראשון במדינה הצעירה, ושלושת המתנקשים נתפסו ונשפטו למאסרי עולם, אך שוחררו לאחר 7 שנים.
אבל, פרשת קסטנר עדיין ממשיכה להופיע בכותרות. כמעט 60 שנים אחרי הרצח, מופיעה הכתבה הבאה הטוענת כי השב"כ ידע על הכוונה להתנקש בקסטנר, אולם לא פעל מספיק למנוע את הרצח. אחת הטענות המובאות בכתבה היא עילת נקמה סמוייה, של אנשי שב"כ יוצאי הונגריה שקרוביהם היו בין הנספים בתקופת המלחמה. אמת לאמיתה או קונספירציה היסטורית? גם כאן, רק הזמן יגיד. מוזמנים לקרוא ולהגיב.

מודעות פרסומת

אחרון הלא צדיקים

אחרון הלא צדיקים

"אחרון הלא צדיקים" (The last of the Unjust) הוא סרטו החדש-ישן של קלוד לנצמן. ולמה חדש ישן? במסגרת צילומי "שואה" (1985) מראיין קלוד לנצמן בסדרת ראיונות ארוכה את בנימין מורמולשטיין – ראש היודנראט השלישי של גטו טרזינשטאט – לשיחה על דמותו של איש היודנראט. מורמולשטיין שימש ראש יודנראט של גטו טרזין מספטמבר 43 ועד לשיחרור הגטו במאי 45, ולאחר המלחמה עמד למשפט בפני הרשויות הצ'כיות. לאחר שנמצא זכאי, עקר לרומא שם מצא אותו לנצמן וצילם סדרת ראיונות מרתקת ומצמררת, שלא נכנסה לסרט "שואה", וזכתה כעת למעמד יצירה עצמאית, בת 3 שעות ו-40 דקות. התוצאה – עיסוק עמוק ואינטנסיבי בסיפורו של הגטו ובדילמות של ראש יודנראט, הנמצא "בין הפטיש לסדן, וסופג את המכות של הפטיש כל יום" (כדבריו של מורמולשטיין).

כרזת הסרט "אחרון הלא צדיקים"

כרזת הסרט "אחרון הלא צדיקים"

הסרט מתכתב בין עבר להווה לכל אורכו. את הרקע והפרטים ייתן קלוד לנצמן של 2013 – זקן ומאפיר הוא מספר על קהילת יהודי וינה, בה צמח מורמולשטיין וצבר את כוחו הפוליטי והציבורי, על גטו טרזין ומסכת השקרים והרמייה שגטו זה ייצג – ואילו את העבר יציג לנו לנצמן של 1975 – במאי צעיר ואמפתי היושב לסדרת שיחות עם מורמולשטיין ברומא. הזיגזוג בין עבר להווה יוצר אצל הצופה תמונה שלמה ועולם מושגים ברור של הסביבה לסיפור הגטו. לנצמן מספר את סיפורם של ראשי היודנראט בטרזין, תוך כדי סיור באתר הגטו עצמו. הסצנות בהן הוא מתאר את עונשי התלייה, ההוצאות להורג, הטרנספורטים מהגטו לאושוויץ והדינמיקה של המאבק בין ראשי היודנראט ומפקדיו הנאצים של טרזין, קארל ראהם והממונה על הגטו אדולף אייכמן מוסיפות לסרט דרמה בלתי נתפסת.

בכלל חוויית הצפייה עצמה מעבירה מסר קולנועי ברור – לנצמן יוצר סרט הקשה לעיכול – החל מקצב הצילום והסצנות, הניסיון להבין את השפות הזרות (רוב השיחות מתנהלות בגרמנית/צ'כית מהולה ביידיש וצרפתית) וההתחקות האיטית של תנועות המצלמה הופכים את הצפייה לחוויה בפני עצמה. האירועים והשיחות הופכים קשים להבנה – כחלק מהמסר אותו לנצמן יוצר בסרט. 3 שעות וארבעים דקות עוברות בהתפתלות, בבריחת ריכוז, הצפייה הופכת חווייה קשה ומפרכת. לנצמן מקריא עדויות בנות 7-8 דקות, כאילו היה מדריך את הצופה במקום לנסות ולהמחיש באמצעים קולנועיים "רגילים". בסרט לראשונה משולבים אלמנטים נוספים חדשים בסגנונו של לנצמן – סרט התעמולה הנאצי "טרזינשטאט" שצולם בגטו בתקופת כהונתו של מרמלשטיין, וציורים של בידריך פריטה (Bedrich Fritta), אסיר בטרזין המתאר את חיי היום יום בגטו.

עדותו של לנצמן על גורלם של ראשי היודנראט בגטו טרזין

עדותו של לנצמן על גורלם של ראשי היודנראט בגטו טרזין

בנימין מרמלשטיין מתגלה כראש יודרנאט מורכב, מאתגר, אדם שלא מהסס להודות כי אהב את הכוח (ובעצם נכון יותר לומר – את "חוסר הכוח") שבתפקידו ומצד שני יוצא נגד הביקורות שמטיחים בו ניצולי טרזין. באחד מסיפוריו הוא מספר מדוע יצא לו שם של גוזל אוכל מפיות תושבי הגטו – בימים מסויימים התפשט טיפוס בגטו טרזין. מרמלשטיין לא יודע כיצד להתמודד עם המחלה וכיצד לחסן את תושבי הגטו. בשיתוף פעולה עם סגנו הוא קובע כי מי שלא יחסן את עצמו ויקבל לכך חותמת בכרטיס הקצבת האוכל שלו – לא יקבל מזון. מרמלשטיין מספר ללנצמן "הם קראו לי מרעיב, שלא נתתי לאנשים לאכול – ואילו אני התעקשתי להציל אותם ממוות בטיפוס". בסיפור נוסף מספר מרמלשטיין על ויכוח עם חברי היודנראט על רשימות גירוש מטרזין, בו הוא מכריז בפניהם כי איננו מוכן להכין רשימות שילוח, וכי מי מהם שישנה את הרשימה שהגרמנים קבעו לגירוש כדי להציל את מקורביו "ימצא את שמו עליה".

השאלות מדמות היודנראט לא מפסיקות לעלות. הסיפורים של מרמלשטיין על הקשר עם אדולף אייכמן מצמררים, הוא מתאר מפגש יומיומי טעון דינמיקות ומלא מאבקי כוחות. דמותו של ראש היודנראט נשקפת כעצמאית וחזקה בניגוד לדימוי של "בובה על חוט" – ומרמלשטיין עצמו מתאר כי הוא היה הבובה ומפעיל החוטים ביחד. בסרט מקביל מרמלשטיין את היודנראט לעבד המקבל על עצמו את השלטון ליום אחד והיודע כי למחרת יוצא להורג. בציניות הוא שואל "האם רומקובסקי שקרא לעצמן מלך הגטו לא התכוון בעצם לצחוק בציניות על המעמד שהנאצים נותנים לו?". מרמלשטיין מודע לעצמו. הוא אחרון היודנראטים שנשאר בחיים בתקופת הצילומים. הוא מגיע מוכן לשאלותיו של לנצמן. את גישתו לנושא היודנראט הוא מסכם במורכבות המאפיינת אותו – "אי אפשר שלא לגנות את ראשי היודנראט. אבל לעולם לא ניתן להתחלף איתם במקומם. הם אולי ראויים להיקרא קדושים מעונים (Martyr), אך כלל לא בטוח שהם קדושים (Saint)".

לנצמן מעורר אמפתיה לראש היודנראט החריף והציני. בתחילת הסרט טוען לנצמן "מרמלשטיין אינו משקר", וממשיך להציג דמות מורכבת שאיננה מפחדת לספר את סיפוריה, לכעוס על חבריה המפלים לטובה אנשים בגטו מצד אחד ולבקר את עצמו מצד שני. הבחירה להשאיר את סיפורו של מרמלשטיין חבוי עד ימים אלו ולשחרר אותה רק בימינו מעלה את השאלה "למה?". לדעתי לנצמן מבקש להוכיח את הדיכוטומיה המאפיינת אותנו ביחסנו אל העבר ואל השואה, דווקא בימים אלו – ודרך דוגמאת גטו טרזין הוא מנסה להבקיע מחדש את גבולות הדיון המוסרי וההיסטורי גם יחד.

קישורים: ביקורת על הסרט ומקומו של לנצמן בו ב"הארץ", אתר הסרט בIMDB.