בזכות השכחה – מבט מחודש על מאמרו של פרופ' יהודה אלקנה

בשנת 1988 פרסם פרופ' יהודה אלקנה את מאמרו "בזכות השכחה" שעורר בארץ סערה גדולה. (לקריאה באתר הארץ -> http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1841380)

אלקנה מנתח ב1988 את מה שרבים ימשיכו להצביע עליו בימינו היום – זיכרון השואה שירש בנו חרדה קיומית איומה, בה תרחף מעלינו באופן תמידי דמותם של קורבנות השואה. אלקנה מצביע באופן בולט על הסכנות שיצרו המסעות לפולין והעיסוק האינטנסיבי בשואה במערכת החינוך (ולא, אני לא חושב שמקור הבעיה ביד ושם). את מאמרו מסיים יהודה אלקנה באמירה השנויה במחלוקת – "ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור… עלינו, לעומת זאת, לשכוח" אולם ברצוני להביא את המשכם של הדברים שלעיתים נקטעו מחמת הדיון השטחי:
"איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה"זכור" ההיסטורי על חיינו".

המהלך שישראל זקוקה לו נדמה לעיתים בלתי אפשרי – כיצד נוכל לנער את שליטתו של ה"זכור" הקורבני ולפתח תפיסת זיכרון הומניסטית, ריבונית ? תפיסת זיכרון שתתמודד עם זוועות העבר אבל גם תבחר לקחת אחריות על הגשמת לקחיו במעגלינו הקרובים והרחוקים? על מחנכי ומורי השואה לבצע פנייה חדה מבחינה חינוכית, טקסית, פנייה חדה בהדרכת המסעות לפולין ופניה תרבותית-זכרונית אל מקום חדש.

בפרק הראשון בתוכנית "העם הנבחר" נפגש ירון לונדון עם פרופ' אלקנה, כמעט עשרים שנה אחרי מאמרו הוא מצביע על מהותה של פניה חדה זו – "אני רואה בהתפתחויות החברתיות בארץ סכנה גדולה. אנחנו חברה שאיבדה כמעט כל ערך אנושי-הומניסטי, מה שאנחנו אהבנו לקרוא "ערכים יהודיים"… לגדל ילדים ולנסות לאחד את העם על זיכרון זוועות, זהו הרס חינוכי ממדרגה ראשונה".

קשה עוד לאמוד את כל הצעדים ביצירתה של תפיסה חינוכית חדשה שכזו, אולם ניתן לשמוע עוד ועוד קולות הקוראים ומכירים בנחיצותה. בקטע הוידאו המצורף – הראיון עם פרופ' יהודה אלקנה מתוך "העם הנבחר", ערוץ 8.

מודעות פרסומת

האם ידע השב"כ על הכוונה להתנקש בישראל קסטנר?

בשנת 1952 האשים העיתונאי מלכיאל גרינוולד את ישראל קסטנר, יהודי יוצא הונגריה אשר שימש כדובר משרד המסחר והתעשייה כי בזמן מלחמת העולם השנייה שימש כמתווך של הנאצים, הסתיר את דוח "ורבה וצלר" מהציבור והציל את עשירי יהודי הונגריה על חשבונה של כלל יהדות הונגריה שנטבחה כליל באוגוסט 1944.

גרינוולד ביסס את אשמותיו על שני דברים – הראשון הוא הידיעות ההולכות ומצטברות על קורות יהודי אירופה בתקופת המלחמה שאך הסתיימה לה. והשנייה היא אווירת החיסולים ההדדית שהשתררה בישראל בתקופה שלאחר חקיקת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. "עוזריהם" היו לרוב קאפואים ואנשי דרג ביצוע נמוך, אשר זוהו ברחוב באקראיות והועמדו לדין. בישראל של אותם הימים הועמדו לדין כמה מקרים בודדים (ברובם נגזרה אשמה על המבצע אולם העונשים הוקלו משמעותית בשל הקושי לשפוט את המבצעים עצמם), אך לראשונה הופנתה טענה ציבורית כנגד איש הממסד, ששימש בעמדה ציבורית בכירה המקבילה ליודנראטים של פולין.
בעידודם של השר דב יוסף והיועץ המשפטי לממשלה, תבע קסטנר תביעת נגד את גרינוולד, כשהוא נאבק על שמו הטוב. המשפט הפך את היוצרות ולאחר כשנתיים בשנת 1955 נמצא קסטנר אשם והעיתונים זעקו כי "מכר את נשמתו לשטן". ההפרדה בין יהודי הונגריה לבין המיוחסים שבהם הכתימה את ידיו של קסטנר באחריות לרציחתם חסרת ההתנגדות של כ-400,000 יהודים.
הפרשה הכתימה את אנשי מפא"י בכללותם, הציבור כעס על הנהגת הישוב שלכאורה חיפתה על ישראל קסטנר וניסתה לגונן עליו מהטענות. קישורים בלתי נמנעים בין ההגנה על קסטנר במשפט ובין עמדת הישוב בתקופת המלחמה גרמו ללחץ ציבורי עצום על ראש הממשלה משה שרת, שפיזר את הממשלה והרכיב את הממשלה מחדש ללא סיעת "הציונים הכלליים" שהייתה חברה בקואליציה ונמנעה בהצבעת אי האמון שהוגשה כנגדה.

סופה של פרשת קסטנר עצובה כמעט כמו תחילתה. במרץ 1957, במהלך העירעור שהגיש קסטנר נגד פסק הדין שנקבע לו, התנקשו שלושה צעירים בחייו. ישראל קסטנר הפך לנרצח הפוליטי הראשון במדינה הצעירה, ושלושת המתנקשים נתפסו ונשפטו למאסרי עולם, אך שוחררו לאחר 7 שנים.
אבל, פרשת קסטנר עדיין ממשיכה להופיע בכותרות. כמעט 60 שנים אחרי הרצח, מופיעה הכתבה הבאה הטוענת כי השב"כ ידע על הכוונה להתנקש בקסטנר, אולם לא פעל מספיק למנוע את הרצח. אחת הטענות המובאות בכתבה היא עילת נקמה סמוייה, של אנשי שב"כ יוצאי הונגריה שקרוביהם היו בין הנספים בתקופת המלחמה. אמת לאמיתה או קונספירציה היסטורית? גם כאן, רק הזמן יגיד. מוזמנים לקרוא ולהגיב.

ספרות הגלות החדשה

הפינה האהובה עליי בברלין, צולם בקיץ 2013

המשוטט בין המילים הכתובות בישראל בשנתיים האחרונות ימצא את עצמו שוחה בתוך ספרות הגלות החדשה. גלות, ולא גולה – משום שרבים הכותבים המציעים את הברירה 'הטבעית' העומדת לטעמם בפני בני דורנו, והיא לעזוב את הארץ. חלקם של הכותבים יציעו את המילה הקוסמופוליטית 'הגירה', ומסבירים כי "מהגרים היו תמיד חלק מקידמה וחילופי תרבויות", חלקם מזהירים מדיסטופיה מזרח תיכונית ומספרים על ישראל שאבדה, המדממת אזרחיה אל הים התיכון בסירות טרופות, משל למדינה עצמה (בעניין הזה אני ממליץ על 2023 של יגאל סרנה , שהפך אותי בכאבו) ובימים האחרונים עולה שוב הטיעון המוכר והיקר "יוקר המחייה", הפעם בדמות מילקי ומיץ תפוזים גרמניים וזולים להכאיב. בעמוד עולים לברלין טוענים הטוענים ובצדק כי אפשרויות הקיום החומרי בישראל הולכות ומצטמצמות, ומזכירים את הגזרות חסרות הרחמים של ממשלת ביבי-בנט-לפיד המזנבת יותר ויותר בציבוריה החלשים והפגיעים ביותר.

הפינה האהובה עליי בברלין, צולם בקיץ 2013

הפינה האהובה עליי בברלין, צולם בקיץ 2013

קשה לעמוד בפני הטיעונים – ישראל של 2014 נראית כמתאמצת לגרום לאזרחיה להתייאש ממנה. החל מחקיקה אכזרית נגד זכויות אדם, דרך מדיניות ניאו ליברלית מפריטנית ומפרידה, סכסוך צבאי בלתי פוסק ואובדן אופק מדיני. לדעתי, אין קורא לטקסטים האלה שאינו כואב אותם, מוצא את כאביו בהם, נצבט ומהרהר באפשרויות העומדות לפניו כשהוא חושב לעצמו "האם באמת זו המדינה האידיאלית שיכולה להיות לנו?". מנגד, מציעים החולמים את "הגולה החדשה" – ומזמינים להגר לאירופה, לאמריקה, לאוסטרליה – לכל מקום בו הויזות זורמות כמים ושיעורי הגרמנית ניתנים בשפע. דווקא שם, בגולה החדשה נוכל לחיות בכבוד, מתוך תקווה ואמונה בטוב שעוד יכול להיות לנו. האם כשהגבולות יוסרו התקוות יגאו? האם רוצים הגולים החדשים לקיים חברת מופת בברלין וסידני – או מבקשים להיטמע ולהיות אחד האדם בקוסמופוליטיות המתעתעת?

מכל אלו אני מבקש להצביע על נקודה מעניינת – והיא שרוב רובם של הקוראים מבקשים לחיות את חייהם בשקט, להשתחרר מטרדות הקיום, "אין להם זמן לשבת במאהל ברוטשילד" ולנפנף בכרזות דהויות ודרישות עממיות. מה אם כל הלייקים והתגובות המייאשות היו מיתרגמות למחאה פנים ישראלית? משיח קורבני וחסר כוחות לשיח ריבוני להוט לשינוי? מה אם על כל מכתב מעודד הגירה היה כאן מכתב מעודד עשייה חיובית? ותהיה אשר תהיה, חינוכית, קואופרטיבית, חברתית, שכונתית, יזמית – העיקר שתהיה. רבה ההזדהות ככל שתהיה עם סופרי הגולה החדשים – חברים ובני משפחה קרובים ואהובים – קשה שלא להצביע על הכניעה, על הויתור במאבק מול המציאות היומיומית, על אובדן הביקורת והתקווה לשינוי. ייתכן ועם חזרתם של היהודים לגולה, אנחנו צופים בחזרתה של הרוח הגלותית ליהודים.

מחנכי ישראל, הגיע הזמן לדבר על יהדות

אינפוגרפיקה של התפלגות המילים בתנ"ך. המקור: ויקיפדיה

בערב ראש השנה פרסם עיתון הארץ מאמר המכוון לרבני ארה"ב הקורא להם לחשוב היטב על שיחות "הימים הנוראים" שלהם עם קהילותיהם. את המאמר כתב פיטר ביינרט, עיתונאי אמריקאי מוערך המפציר ברבנים להניח לנושאי השיחה הקלאסיים שלהם בערב יום כיפור ולחזור למקורות, לשיחה יהודית דתית, הנסובה סביב הטקסטים המקראיים בתנ"ך ובתלמוד. כשסיימתי לקרוא את הכתבה, מיד התחברו לי כמה קווים רלבנטיים לישראל שלנו, ולשיח היהודי – אמוני שאנחנו מקיימים בבתי הספר ובציבור הישראלי.

להמשיך לקרוא

היהודים הבלתי נראים של פולין

דמויות יהודיות, מתוך תערוכה במוזיאון יהודי גליציה, קרקוב

בפוסט זה סיכמתי את הרצאתו של ד"ר מיכאל בילביץ' – חוקר באוניברסיטת וורשה וראש המכון לחקר דעות קדומות. לנושא האנטישמיות הפולנית התייחסתי כבר בפוסט קודם, ובהרצאה שנערכה ב 9/4 במרכז הנוער העובד והלומד סקר מיכאל את היקף האנטישמיות ונפוצותן של הדעות הקדומות בנוגע ליהודים היום בפולין. היה מרתק ביותר ואני מקווה שהספקתי לרשום הכל. להמשיך לקרוא

להיות יהודי בעיניים פולניות

פוסט זה הינו חלק מסדרת פוסטים בעקבות קורס למדריכי פולין שנערך ביוזמת המכון הפולני – Polish Institue Tel Aviv. את ההרצאות סיכמו חברים לקורס במסגרת המפגשים, ואתם מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים בסדרה בקישור כאן. ופרטים נוספים אפשר למצוא כאן

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

בפוסט זה אסקור את הגישה הרווחת היום במחקר ביחס לדמותו של היהודי בתרבות הפולנית. השורשיות העמוקה של היהודים כחלק מהעם הפולני נזכרת במיוחד בספרה של אלינה צַוַואה "על דמות היהודי בתרבות הפולנית" (פורסם ב1987), בו בעיקר מוזכרות דוגמאות רבות לנועחות העוצמתית של היהודי והיהודים בחברה הפולנית. צוואה טוענת כי מתחילת הגעתם של היהודים לפולין (בסביבות המאה ה13-14) הם שיחקו את תפקיד השעיר לעזאזל, ובנקודות זמן מסוימות הם אף הפכו למושא של זעם העם. למה?

תחילתה של שנאה זו נובעת מההבדל האמוני – שמקורו בשנאת ישראל הקדומה וההאשמה ברציחתו של ישו. ליהודים אין אז סמכות שתגן עליהם מפני ההאשמות האלו, וגם כאשר ניתנו להם פריבילגיות, לא תמיד הן נאכפו ע"י רשויות הממלכה. כל עוד לא היוו היהודים איום כלכלי על המעמדות המיוחסים, לא ראו בהם אויבים והתייחסו אליהם בידידות. כך גם היה יחס אוהד וסובלני בפולין אל הצוענים במשך תקופה ארוכה מפני שגם הם לא היוו איום כלכלי או תחרות. בין המאות 13-18, המצב יחסית סטטי. עם התגברות הקפיטליזם התחילה התחרות הרצינית ואיתה הבעיות והתעצמות הסטריאוטיפים.

הסטריאוטיפים של היהודי בתרבות הפולנית הם תמיד אמביוולנטיים. אומנם לרוב מאופיינים בשליליות, אך לפעמים נפוצים דימויים חיוביים. לא פעם זה בא ביחד. כך למשל, היהודים נחשבו חכמים אבל חמדנים, נקיים וגם מטונפים, פיקחים ומניפולטיביים, נשות היהודים לא פעם מצויינות בתרבות הפולנית כיפות מראה ודוחות כאחד. היו אמירות שצריך לזרוק את הגברים ולהשאיר את הנשים. הכיעור או הגועל יוחסו בעיקר לגברים, עם חיבור נפוץ למקצועות מסוימים. היהודים גם נחשבו למי שלא יפגעו במדינה הפולנית בזמן מלחמה, אבל מצד שני הם פחדנים ולכן גם לא ילחמו עבורה.

דמויות יהודיות, מתוך תערוכה במוזיאון יהודי גליציה, קרקוב

דמויות יהודיות, מתוך תערוכה במוזיאון יהודי גליציה, קרקוב

לאמביוולנטיות הזו היה תפקיד חברתי חשוב, והיא הצליחה לפשר על חיי היהודים בפולין שנתקלו כל הזמן בשלל מצבים וצרכים. האמביוולנטיות היא שאפשרה את המעבר בין הדברים בצורה סבירה. היהודים נתפסו ע"י הפולנים כאנשי קהילה ומשפחה, מנומסים וישרים. בתמהיל האמביוולנטיות, הם נתפסו במקביל גם כנצלנים וכמי שעוסקים בהונאה. הרבה סטריאוטיפים נוצרו על בסיס נושא ההיגיינה. הם נחשבו למי שחיים בצורה לא היגיינית, כנראה בגלל המגורים הצפופים. מצד אחר, לחיוב, נחשבו למי שלא נוהגים לשתות אלכוהול והדבר העיד על יושרם ובקיאותם.

סטריאוטיפים בולטים מאוד נוצרו סביב עיסוקי היהודים בפולין: היהודי הוא סוחר, מלווה בריבית, או בנקאי. לנו לרוב הדבר ברור כדימוי שלילי, אך חשוב לדייק כאן: "מלווה בריבית" זה עיסוק שלילי בכספים – ולעומתו "בנקאי" הוא דווקא עיסוק מכובד. גם כאן האמביוולנטיות נשמרה. צוואה מציינת בספרה גם כי ליהודים נוצרו בעצמם סטריאוטיפים על פולנים: והם לא משפחתיים, לא מנומסים ולא סבלניים, רעשניים, בעלי רמה אינטלקטואלית נמוכה, חסרי ביטחון ביחס למערב, אוהבים לשתות, לא סולידריים ומפולגים. מצד שני ניתן למנות סטריאוטיפים חיוביים, והם כי הפולנים הם צנועים, כנים וישרים.

האמביוולנטיות והמורכבות שאפפו את היחסים היהודים פולנים היו כנראה חלק משמעותי במרקם היחסים בין השניים. יהודי פולין שחיו בה קרוב לאלף שנים הצליחו לשמור על המצב העדין והמורכב הזה למעשה עד לאחר מלחמת העולם השנייה.

יהודים פולנים חברי מפלגת הבונד, 1917

יהודים פולנים חברי מפלגת הבונד, 1917

והזמנה להרצאה בנושא:

בשבוע הבא יגיע לארץ ד"ר מיכאל בילביץ', מנהל המרכז לחקר דעות קדומות באוניברסיטת וורשה וירצה בנושא  "אנטישמיות בפולין: שורשים פסיכולוגיים והיקף התופעה בימינו". המרכז לחקר דעות קדומות באוניברסיטת ורשה ערך מספר סקרים, בהיקף לאומי, אודות האנטישמיות בפולין. בהתבסס על מחקרים אלו, מנסה המרכז לאמוד את היקף התופעה בפולין של היום, בשלושת מופעיה השונים: אנטישמיות המבוססת על אמונה בקיומה של קנוניה, אנטישמיות הקשורה בשואה וזו המסורתית-דתית. ההרצאה של ד"ר בילוויץ' תדון בגורמים הפסיכולוגיים והכלכליים של האנטישמיות בפולין, העולים מן הסקרים שנערכו, לצד עמידה על מגבלות הכלי ביכולת לאבחן את התופעה.

ההרצאה תתקיים ביום א', 6.4.2014 בשעה 16:00, חדר 449, בניין גילמן, אוניברסיטת תל אביב. מצורפת ההזמנה להרצאה באונ' ת"א, והזמנה להרצאה נוספת, בחיפה. האירוע בחסות המכון הפולני.

 

הלאומיות הפולנית במרוצת ההיסטוריה

פוסט זה הינו חלק מסדרת פוסטים בעקבות קורס למדריכי פולין שנערך ביוזמת המכון הפולני – Polish Institue Tel Aviv. את ההרצאות סיכמו חברים לקורס במסגרת המפגשים, ואתם מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים בסדרה בקישור כאן. ופרטים נוספים אפשר למצוא כאן

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

שתי שושלות היו בפולין והן מבטאות הלך רוח פולני שונה לגבי שאלת הלאומיות והזהות של פולין. פיאסט מסמלים לאומיות גבוהה מאוד, ולעומתם הייגלונים מסמלים פולין רב-תרבותית ופתוחה. שתי דוגמאות בולטות לגיבורים לאומיים פולניים הם תדאוש קושצ'יושקו (Tadeusz Kościuszko1746-1817) ו-ברק יוסלביץ (Berek Joselewicz 1764-1809).

תדאוש קושצ'יושקו

תדאוש קושצ'יושקו

תדאוש קושצ'וצ'קו היה אריסטוקרט פולני ממעמד הביניים של האצולה (בערך 10% מהעם הפולנים היו שייכים לרבדים שונים של  מעמד האצולה). קושצ'ושקו למד בבית הספר הראשון למקצועות הצבא בפולין. לאחר לימודיו עבר לצרפת ושם ספג את רעיונות החופש, השוויון והאחווה מבנג'מין פרנקלין שפעל במקביל בפריז ופילדלפיה במשך כעשרים שנים. ב1783 נסע לארה"ב וכחלק מתפיסתו הקוסמופוליטית של שחרור, נלחם שם במלחמת השחרור האמריקאית והגיע לדרגת גנרל בצבא המורדים.

ב 1789 חזר לפולין. הוא גנרל בצבא ה commnwealth, מפסיד לרוסים ב 1792 ועוזב שנית.  שנתיים אחרי עזיבתו,  ב 1794, הוא חוזר כדי להוביל את המרד הפולני ברוסים. הוא כותב מניפסט שמצהיר על כוונות המרד וביניהן שוויון וחופש לכולם, כולל לאיכרים. הוא מוביל התקוממות שבה הנשק העיקרי של הפולנים הוא חרמשים, נכלא ע"י הצאר, משוחרר ושוב נוסע לארה"ב. המרד השלישי יוביל לחלוקת פולין ב1795 בין רוסיה, גרמניה ואוסטרו הונגריה, ולאובדן העצמאות הפולנית עד לאחר מלחמת העולם הראשונה.

לאירופה הוא חוזר בתקופת נפוליאון. קושצ'וצ'קו לא מאמין להבטחות נפוליאון על שחרור לפולנים ובהמשך הוא עובר לשוויץ ושם הוא מת. הוא היה האדם הראשון שנקבר בוואוול למרות שלא היה מלך. קושצ'וצ'קו שייך להלך הרוח היגלוני. איש העולם הגדול, בעל תפיסה רחבה והשכלה ממקורות שונים, לוחם צדק ברחבי הגלובוס ובעל דעות מודרניות ומתקדמות.

ברק יוסלביץ'

ברק יוסלביץ'

ברק יוסלביץ' היה במקור מקובנה. הוא עבד בתור מנהל חשבונות, נסע הרבה בעולם וגם הוא נחשף לרעיונות המהפכה הצרפתית. כשקושצ'וצ'קו מתחיל ב 1794 את ההתקוממות, יוסלביץ' מבקש ממנו רשות להקים יחידה יהודית לוחמת. קושצ'ושקו שהתחנך על ברכי רעיון הזכויות השוות לאדם, והלאומיות מבוססת האזרחות העניק ליוסלביץ' את הרשות להקים יחידה יהודית בצבאו, ובאוקטובר 1794 כתבו קושצ'וצ'קו ויוסלביץ' קול קורא משותף, ביידיש ופולנית, שנועד ליהודים. היהודים נקראו לסייע במרד הפולני, הובטחו להם שוויון וחופש והם הוכרו כקבוצה הנמצאת תחת דיכוי.

פרט לסיוע עקיף שניתן מהקהילה היהודית, התגייסו ליחידה של יוסלביץ' כ 5000 יהודים שלקחו חלק פעיל במרד. זו היתה יחידה "יהודית למהדרין", לחייליה הוגש מזון כשר, והם שוחררו מלחימה בשבת פרט למקרה אחד (באישור רב היחידה כמובן) בו לא היתה ברירה, אז תקפו הרוסים את ורשה. ב 1795 הוביל סוּבוֹרוֹב, גנרל בצבא הצאר, מתקפה על וורשה שכללה רצח אכזרי בתושבי רובע פראגה. המתקפה שהתקיימה בשבת, וחיילי היחידה היהודית ששהו נרצחו כמעט כולם. רק כ 20 לוחמים שרדו מהיחידה וביניהם יוסלביץ' עצמו. הייתה זו מכה ניצחת בדרך לכישלון המרד בשנת 1975.

לאחר כישלון יחידתו גלה ברק יוסלביץ' לאיטליה, והמשיך ללחום בקרבות רבים תחת חסות נפוליאון. על לחימתו בקרב אוסטרליץ קיבל את אות הגבורה הגבוה ביותר בצבא פולין "וירטוטי מיליטארי". חזר לפולין ונהרג בקרב שהתקיים בקוצק, 1799. יוסק ברקוביץ בנו של ברק יוסלביץ ימשיך את דרכו ב1831, בהנהגת "מרד נובמבר 1831" נגד הרוסים עצמם. גם בנו של יוסלביץ' רצה להקים יחידה יהודית, אבל פרנצ'יסק מוראבסקי, מנהיג המרד, לא הסכים לכך. בתקופה זו הלאומיות הפולנית היתה יותר אתנית והם לא היו פתוחים לרעיונות כאלה כמו קושצ'וצ'קו. ב 1938 יכתוב את סיפורם עמנאול רינגלבלום במסגרת ספר על היהודים במרד הפולני.

מרד 1831 נכשל והשכלות הכישלון באו לידי ביטוי בעיקר בפגיעה בסמלי תרבות פולניים וגירושים לסיביר. משכילים פולנים היגרו בעקבות כישלון המרד מפולין, בעיקר לצרפת, הגירה שהפכה לכמעט "מסורת" של הגירת משכילים (כמו למשל אדם מיצ'קביץ').

סיפורם של יוסלביץ וקושצ'ושקו משקף זווית מעניינת על הדימוי היהודי בעיניי הפולנים. קריקטורות ופרסומים שונים שפורסמו במאה ה- 16 טענו כי היהודים לא יודעים ואינם יכולים להילחם, זאת על אף העובדה שקהילות יהודיות שנמצאו בספר נאלצו להיאבק בגורמים שונים, גם אם לא מדובר במלחמה של ממש.

קושצ'וצ'קו וברק יוסלביץ' הפכו לסמלים, למיתוסים של ממש: קושצ'וצ'קו הוא גיבור פולני עד היום, סמל למאבק על חירותה של פולין המחולקת. יוסלביץ' הופך למיתוס בעיקר בקרב יהודים. ברגע שנעלמה הקהילה היהודית בפולין, נעלם גם הגשר המחבר בין הזיכרון של יוסלביץ' לבין העם הפולני. את חשבון ההיסטוריה עם ברק יוסלביץ עורכים בפולין בערים הגדולות, שם כמעט בכל עיר גדולה יש הנצחה לשם ברק יוסלביץ'.

אדם מיצקייביץ' והפואמה "פאן תדאוש"

אדם מיצקייביץ' והפואמה "פאן תדאוש"

שאלת הלאומיות הפולנית הטרידה גם את אנשי הרוח בפולין, הבולט מביניהם היה המשורר והסופר אדם מיצקייביץ', (Adam Bernard Mickiewicz, 1798-1855). מיצקייביץ התגורר בפריז, ונחשב למשורר הלאומי הפולני בעיקר לזכות יצירתו "פאן תדיאוש" (Pan Tadeusz), בה סיפר על מאבקה של פולין בליטא בין השנים 1810-1812. ביצירה מופיעה דמות בשם יענקל'ה, בעל פונדק יהודי, המארח בפונדקו דמויות המתלבטות האם להצטרף לצבא נפוליאון. יענקל'ה היהודי מעודד אותם להתגייס ונותן דוגמה למהי פטריוטיות טובה – מיצקייביץ יסביר אח"כ כי יענקל'ה הוא כמו בן דמותו של ברק יוסלביץ' עבורו.

שדה הקרב הרוחני הופך מורכב עוד יותר בתקופת אביב העמים. בשנת 1848 יפורסם המניפסט הקומוניסטי, בפולין הכבושה עימותי הכוחות בין הפולנים לכובשיהם עולים דרגה. בפרספקטיבה היהודית ניתן לאפיין את יהודי פרוסיה ככאלו שהיו מחוברים לעם הגרמני, לעומת יהודי אוסטריה ורוסיה, שראו עצמם כפולנים. ב- 1855 פרצה מלחמה בין רוסיה לטורקיה בחצי האי קרים. מיצקייביץ' תומך ציבורית בהשתתפות של יחידה יהודית-פולנית במלחמה. היחידה מתגייסת ל20 שנים (!) לצבאו של הצאר ומשתתפת במלחמה עם הרוסים נגד הטורקים.

ב- 1861 מתקיימת הפגנה גדולה נגד הרוסים. נזיר מכנסייה מקומית נהרג בהפגנה, ונער יהודי צעיר בשם מיכאל לנדי (Landy) מרים את הצלב שנפל לו והמשיך לשאת אותו עליו לאורך כל ההפגנה. לנדי נהרג באותה הפגנה מאוחר יותר וסיפורו הפך לסמל של הסולידריות בין היהודים והנוצרים במאבק על פולין חופשייה. ב- 1863 נערך מרד חמוש שלישי של הפולנים. הסיבה למרד – ניסיון לחסל את התרבות הפולנית. במרד הזה הוקמה שוב יחידה יהודית מכיוון שרעיונות המרד היו דומים לרוח של קושצ'וצ'קו. זהו כנראה המאבק הגדול המשותף האחרון של יהודים ופולנים.

בחלק המסופח לרוסיה אוסרים הרוסים על לימוד פולנית בבתי הספר. את ההתנגדות לרוסים מובילים אנשי הכנסייה. בחלק הפרוסי ביסמרק קובע כי הגרמנית תהיה השפה היחידה בבתי הספר, ניתן לדבר פולנית אך לא בעידוד השלטונות. הכנסייה הפרוטסטנטית הגרמנית מנהלת מאבקים עם הכנסייה הקתולית בפולין.

בחלק המסופח לאוסטריה היחס לפולנים נעים יותר ומעודד רב-תרבותיות. הפולנים והאוסטרים שניהם קתולים, וקרקוב חוזרת להיות מרכזה הרוחני של האומה הפולנית. הזהות הפולנית נשמרת בעיקר בזכות התרבות. התקופה הרומנטית בספרות עוזרת לעם הפולני לשמור על זהותו. אדם מיצקייביץ' יקרא לעם הפולני "העם הנבחר", ו"ישו של העמים" בהשוואתו את צליבת ישו לחלוקת פולין. האתוס הזה ישמש את הפולנים גם במלחמת העולם השנייה, בה ישוו את חלוקת פולין לאותה תקופה היסטורית.

בשנות ה 60 של המאה ה 19 מתחילה תקופה חדשה, בה מתעוררות תפיסות על אזרחות שקשורה למוצא אתני. הרעיון של אחווה יהודית-פולנית יתקשה לשוב ולהתרומם. פולין עומדת בפני שתי שאלות מרכזיות :

  1. שאלת הלאומיות והאזרחות
  2. התמודדות עם הצמיחה הכלכלית ועליית מעמד בעלי המפעלים והתעשיינים הנוצרים והיהודים.

אחרון הלא צדיקים

אחרון הלא צדיקים

"אחרון הלא צדיקים" (The last of the Unjust) הוא סרטו החדש-ישן של קלוד לנצמן. ולמה חדש ישן? במסגרת צילומי "שואה" (1985) מראיין קלוד לנצמן בסדרת ראיונות ארוכה את בנימין מורמולשטיין – ראש היודנראט השלישי של גטו טרזינשטאט – לשיחה על דמותו של איש היודנראט. מורמולשטיין שימש ראש יודנראט של גטו טרזין מספטמבר 43 ועד לשיחרור הגטו במאי 45, ולאחר המלחמה עמד למשפט בפני הרשויות הצ'כיות. לאחר שנמצא זכאי, עקר לרומא שם מצא אותו לנצמן וצילם סדרת ראיונות מרתקת ומצמררת, שלא נכנסה לסרט "שואה", וזכתה כעת למעמד יצירה עצמאית, בת 3 שעות ו-40 דקות. התוצאה – עיסוק עמוק ואינטנסיבי בסיפורו של הגטו ובדילמות של ראש יודנראט, הנמצא "בין הפטיש לסדן, וסופג את המכות של הפטיש כל יום" (כדבריו של מורמולשטיין).

כרזת הסרט "אחרון הלא צדיקים"

כרזת הסרט "אחרון הלא צדיקים"

הסרט מתכתב בין עבר להווה לכל אורכו. את הרקע והפרטים ייתן קלוד לנצמן של 2013 – זקן ומאפיר הוא מספר על קהילת יהודי וינה, בה צמח מורמולשטיין וצבר את כוחו הפוליטי והציבורי, על גטו טרזין ומסכת השקרים והרמייה שגטו זה ייצג – ואילו את העבר יציג לנו לנצמן של 1975 – במאי צעיר ואמפתי היושב לסדרת שיחות עם מורמולשטיין ברומא. הזיגזוג בין עבר להווה יוצר אצל הצופה תמונה שלמה ועולם מושגים ברור של הסביבה לסיפור הגטו. לנצמן מספר את סיפורם של ראשי היודנראט בטרזין, תוך כדי סיור באתר הגטו עצמו. הסצנות בהן הוא מתאר את עונשי התלייה, ההוצאות להורג, הטרנספורטים מהגטו לאושוויץ והדינמיקה של המאבק בין ראשי היודנראט ומפקדיו הנאצים של טרזין, קארל ראהם והממונה על הגטו אדולף אייכמן מוסיפות לסרט דרמה בלתי נתפסת.

בכלל חוויית הצפייה עצמה מעבירה מסר קולנועי ברור – לנצמן יוצר סרט הקשה לעיכול – החל מקצב הצילום והסצנות, הניסיון להבין את השפות הזרות (רוב השיחות מתנהלות בגרמנית/צ'כית מהולה ביידיש וצרפתית) וההתחקות האיטית של תנועות המצלמה הופכים את הצפייה לחוויה בפני עצמה. האירועים והשיחות הופכים קשים להבנה – כחלק מהמסר אותו לנצמן יוצר בסרט. 3 שעות וארבעים דקות עוברות בהתפתלות, בבריחת ריכוז, הצפייה הופכת חווייה קשה ומפרכת. לנצמן מקריא עדויות בנות 7-8 דקות, כאילו היה מדריך את הצופה במקום לנסות ולהמחיש באמצעים קולנועיים "רגילים". בסרט לראשונה משולבים אלמנטים נוספים חדשים בסגנונו של לנצמן – סרט התעמולה הנאצי "טרזינשטאט" שצולם בגטו בתקופת כהונתו של מרמלשטיין, וציורים של בידריך פריטה (Bedrich Fritta), אסיר בטרזין המתאר את חיי היום יום בגטו.

עדותו של לנצמן על גורלם של ראשי היודנראט בגטו טרזין

עדותו של לנצמן על גורלם של ראשי היודנראט בגטו טרזין

בנימין מרמלשטיין מתגלה כראש יודרנאט מורכב, מאתגר, אדם שלא מהסס להודות כי אהב את הכוח (ובעצם נכון יותר לומר – את "חוסר הכוח") שבתפקידו ומצד שני יוצא נגד הביקורות שמטיחים בו ניצולי טרזין. באחד מסיפוריו הוא מספר מדוע יצא לו שם של גוזל אוכל מפיות תושבי הגטו – בימים מסויימים התפשט טיפוס בגטו טרזין. מרמלשטיין לא יודע כיצד להתמודד עם המחלה וכיצד לחסן את תושבי הגטו. בשיתוף פעולה עם סגנו הוא קובע כי מי שלא יחסן את עצמו ויקבל לכך חותמת בכרטיס הקצבת האוכל שלו – לא יקבל מזון. מרמלשטיין מספר ללנצמן "הם קראו לי מרעיב, שלא נתתי לאנשים לאכול – ואילו אני התעקשתי להציל אותם ממוות בטיפוס". בסיפור נוסף מספר מרמלשטיין על ויכוח עם חברי היודנראט על רשימות גירוש מטרזין, בו הוא מכריז בפניהם כי איננו מוכן להכין רשימות שילוח, וכי מי מהם שישנה את הרשימה שהגרמנים קבעו לגירוש כדי להציל את מקורביו "ימצא את שמו עליה".

השאלות מדמות היודנראט לא מפסיקות לעלות. הסיפורים של מרמלשטיין על הקשר עם אדולף אייכמן מצמררים, הוא מתאר מפגש יומיומי טעון דינמיקות ומלא מאבקי כוחות. דמותו של ראש היודנראט נשקפת כעצמאית וחזקה בניגוד לדימוי של "בובה על חוט" – ומרמלשטיין עצמו מתאר כי הוא היה הבובה ומפעיל החוטים ביחד. בסרט מקביל מרמלשטיין את היודנראט לעבד המקבל על עצמו את השלטון ליום אחד והיודע כי למחרת יוצא להורג. בציניות הוא שואל "האם רומקובסקי שקרא לעצמן מלך הגטו לא התכוון בעצם לצחוק בציניות על המעמד שהנאצים נותנים לו?". מרמלשטיין מודע לעצמו. הוא אחרון היודנראטים שנשאר בחיים בתקופת הצילומים. הוא מגיע מוכן לשאלותיו של לנצמן. את גישתו לנושא היודנראט הוא מסכם במורכבות המאפיינת אותו – "אי אפשר שלא לגנות את ראשי היודנראט. אבל לעולם לא ניתן להתחלף איתם במקומם. הם אולי ראויים להיקרא קדושים מעונים (Martyr), אך כלל לא בטוח שהם קדושים (Saint)".

לנצמן מעורר אמפתיה לראש היודנראט החריף והציני. בתחילת הסרט טוען לנצמן "מרמלשטיין אינו משקר", וממשיך להציג דמות מורכבת שאיננה מפחדת לספר את סיפוריה, לכעוס על חבריה המפלים לטובה אנשים בגטו מצד אחד ולבקר את עצמו מצד שני. הבחירה להשאיר את סיפורו של מרמלשטיין חבוי עד ימים אלו ולשחרר אותה רק בימינו מעלה את השאלה "למה?". לדעתי לנצמן מבקש להוכיח את הדיכוטומיה המאפיינת אותנו ביחסנו אל העבר ואל השואה, דווקא בימים אלו – ודרך דוגמאת גטו טרזין הוא מנסה להבקיע מחדש את גבולות הדיון המוסרי וההיסטורי גם יחד.

קישורים: ביקורת על הסרט ומקומו של לנצמן בו ב"הארץ", אתר הסרט בIMDB.

סיור בלודז' בעלת ארבעת התרבויות

ציור קיר לקינוח הסיור

פוסט זה הינו חלק מסדרת פוסטים בעקבות קורס למדריכי פולין שנערך ביוזמת המכון הפולני – Polish Institue Tel Aviv. את ההרצאות סיכמו חברים לקורס במסגרת המפגשים, ואתם מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים בסדרה בקישור כאן. ופרטים נוספים אפשר למצוא כאן

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

הביקור בלודז' (לודז' = סירה, מופיעה גם בסמל העיר. אומרים בכלל וודג', בגלל הצ'ופציק על הŁódź) מתמצה אצלי לחוויות נקודתיות. הרדגסט והמוזיאון שבפנים, אני וחברה דולים פרטים מרשימות מנויילנות. בית הקברות בו הזדמנתי לראות חיילי צה"ל מניחים את ציוני השמות השחורים בשדה הגטו ממש במקרה. פארק השורדים שלטעמי חוטא בקיטש. ומעבר לזה – לא הרבה. העיר שהייתה השלישית בגודלה ערב מלחמת העולם השנייה ואיכלסה כ230,000 יהודים שהיו שליש מתושביה לא מותירה חותם בזיכרון. ועם זאת, הסיור שערכנו הצליח לספר סיפור מעניין ויפה, על מה שהיינו קוראים לו היום "קיום משותף" – מערכת יחסים צמודה, של תושבים יהודיים, גרמנים, פולנים ואוקראינים, לכודים במשחקי גבולות וזהויות לאומיות ומצליחים לפתח מרקם עירוני מעניין.

בלודז' פגשנו את  Joanna Podolska-Płocka, אישה נמרצת ומלאת חיים המנהלת את "המרכז הדיאלוגי במורשתו של מארק אדלמן" [האתר שלהם ודף הפייסבוק מצורפים]. המרכז מתוכנן להיפתח באפריל 2014, לכשתסתיים הבנייה באתר הקבע שלו – בין הרדגסט לפארק השורדים. מטרת "המרכז הדיאלוגי" קיום פגישות, פעילויות, סמינרים וסיורים בלודז' לקישור העבר להווה הלודז'אי. וב2014 תציין לודז' 70 שנים לגירוש יהודי הגטו, והמרכז ייחנך כחלק מהאירועים בעיר.

הסיור שערכנו נפרס על 3 רחובות – Gdanska, Kosciuzksi ו – Piotrkowske. אני ממליץ עליו למי שמגיעים ללודז' במסגרת פרטית או בקבוצה עם מבוגרים שירצו הרבה פרטים מעניינים, כי רואים לא הרבה. אז, נצא לדרך:

תחנה 1 – פינת הרחובות Legionow ו-Gdanska

קווי האופי של לודז' הורכבו מראשיתה בארבע זהויות – פולנים, יהודים, גרמנים ורוסים. הרוסים הגיעו לעיר בתקופת חלוקת פולין, בתחילה סופחה לודז' לפרוסיה בין 1795-1815 ולאחר מכן עברה לצארות הרוסית. השלטון הרוסי מפעיל ברחוב Gdanska 12 בית כלא למתנגדי המשטר, ביניהם לאומן פולני צעיר בשם יוזף פילסודסקי, יחד עם פעילים פוליטיים שמרדו בשלטון הרוסי בניסיון ההפיכה ב 1905. היום משמש בית הכלא כ"מוזיאון העצמאות הפולנית" ומספר את דרכה של פולין לעצמאות.

בית הכלא ברחוב Gdanska 12

בית הכלא ברחוב Gdanska 12

בתקופת שלטונו טען פילסודסקי כי אופייה החקלאי של פולין מעכב אותה במהפכה התעשייתית, ודחף את פולין לפיתוח תעשייתי מהיר. הרשויות בלודז' משתפות פעולה עם מירוץ התעשייה, ובשנת 1880 יזמינו תעשיינים גרמניים ללודז' ללמד את המקומיים איך מייצרים טקסטיל. הגרמנים משתקעים בעיר, ואחריהם תגיע שכבת הסוחרים היהודים העשירים, שיעסקו בהפצת התוצרת המקומית ברחבי פולין והעולם.

לודז' הופכת ל"שיקגו" בגירסת פולין, וסיסמתה בפי תושביה "הרחובות שלנו והבניינים שלכם" – ברחובות יסתובבו פולנים , שיהוו את מעמד הפועלים של העיר ומעט מהאינטילגנציה המקומית. בעלי הבניינים, הארמונות והמפעלים הם הגרמנים והיהודים – מעין בועה פיאודלית בתקופת המהפכה התעשייתי. בעלי ההון יבנו את לודז' ויפתחו אותה, יקימו לעצמם ארמון מפואר (כזכור פוזננסקי ותקרת ארמונו המשובצת מטבעות זהב) ויבנו לפועלי העיר בניינים למגורים וחיים. לודז' נחלקת לצפון יהודי ודרום גרמני.

בשיאה מגיעה אוכלוסיית יהודי לודז' ל35% מהעיר – 230,000. היהודים מחזיקים בניינים רבים בעיר (המקומיים סיפרו אז בחיוך שאם מורידים ממפת העיר את הבניינים שהיו בבעלות יהודית – חצי מהעיר תיעלם), ובעלי המפעלים הגרמניים נתפסים כמפלצות נצלניות. רחוב Gdanska – נקרא בעבר "הרחוב הארוך" – נחשב לרחוב מאוד עשיר, עם ריבוי אוכלוסיה יהודית. בגדנסקה 12 קבעו אדריכלי העיר תבליט של "פועלות הטקסטיל האידיאליות", המשוטטות עירומות ומשחקות בין מכונות המפעל. זוהי עדות לתופעה ייחודית, בה הוזמנו נשים אל העיר כדי לעבוד בטקסטיל, עד כדי כך שהיו תקופות שהיחס גברים נשים היה 1:10.

תבליט פועלות הטקסטיל האידיאליות

תבליט פועלות הטקסטיל האידיאליות

תחנה 2 – Gdanska 16

ברחוב גדנסקה 16 עמד בית כנסת פרטי, שהיה אחד מחמשת הגדולים בעיר. בית הכנסת נודע כ"בית כנסת ציוני", ומרדכי רומקובסקי (ראש היודנראט לעתיד) נהג להתפלל בו. עם כניסת הנאצים ללודז' במלחמת העולם השנייה הם מבצעים פעולת ראווה בתאריך 10-11 בנובמבר 1939 – יום העצמאות הפולני שנקבע אחרי מלחמת העולם הראשונה – ומתחילים ב"הפרד ומשול בעיר".

כוח קטן של חיילים נאצים הורסים את האנדרטה של תדאוש קושצ'וצ'קו בטיילת ברחוב Kosciuzski. יחידות נושפות שורפות את 5 בתי הכנסת הגדולים בעיר. חיפוש האשמים למעשה מפלגת את תושבי העיר – את הפולנים "נמצאים אשמים" בשריפת בתי הכנסת והיהודים מורשעים בהרס האנדרטה של קושצ'יושקו.

שיקומה של לודז' אחרי מלחמת העולם השנייה הוא עניין פוליטי רגיש. יוהנה מספרת כי במשך 50 שנים לא השקיעה פולין כסף בשיפוצה של לודז'. האנדרטה משוחזרת לאחר המלחמה, והעיר מציינת בשנים האחרונות בטקסים את הרס בתי הכנסת והאנדרטה המקורית.

כאן עמד בית הכנסת ב Gdanska 16

כאן עמד בית הכנסת ב Gdanska 16

 תחנה 3 – Gdanska 22

בבניין זה נמצא אחרי המלחמה מטמון יהודי שהוחבא באחת הדירות. בפינת הרחובות Gdanska ו-Prochinka (נקרא לפני כן ז'בצקה), בבית מספר 43 , פעל בית ספר שיצחק קצנלסון לימד בו עד שעבר לורשה ב 1939. אחד מסיפוריו על הרב שהוכרח ע"י הגרמנים לחלל ספר תורה סיפר על מקרה אמיתי שהתרחש ברחוב הזה.

פינת הרחובות Gdanska ו-Prochinka

פינת הרחובות Gdanska ו-Prochinka

תחנה 4 – Gdanska 32, מול  1 Maja – האקדמיה למוזיקה בתחילת הרחוב

האקדמיה למוזיקה בארמונו של פוזננסקי - 1 maja

האקדמיה למוזיקה בארמונו של פוזננסקי – 1 maja

אנו עומדים מול הארמון השני שבנה ישראל פוזננסקי בלודז' – ובסה"כ בנה בה 4 ארמונות (לו ולשלושת ילדיו). הראשי הוא מוזיאון היסטורי כיום. הארמון של הבן הגדול משמש כמוזיאון לאמנות עכשווית בלודז' MS1, הארמון לבת לרגל נישואיה הוא האוניברסיטה לרפואה הארמון של הבן הצעיר הפך לאקדמיה למוסיקה הנמצאת ברחוב "1 במאי". חוץ מהארמונות בנה פוזננסקי בנה בעיר שני בתי חולים שנמצאים עדיין בשימוש. הארמונות עצמם היו מוקפים בחומות כדי לא לחשוף את הפער הכלכלי העצום בעיר.

ארמונו השני של פוזננסקי

IMG_20130703_163854.235 ארמונו השני של פוזננסקי

למרות עושרה של משפחת פוזננסקי, פטירתו של האב בתחילת המאה פגעה במעמד המשפחה, בניו היו פחות מוצלחים וירדו מנכסיהם אחרי מלחמת העולם הראשונה. התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ויותר מאוחר השינויים בתעשיית הטקסטיל הפילו את לודז' לבור כלכלי שהיא טרם התאוששה ממנו. אחרי מלחמת העולם השנייה ישתמשו בארמונות שבנה פוזננסקי לצרכי השעה בעיר – ורובם יאכלסו את גני הילדים.

תחנה 5 – Gdanska פינת Wieckowskiego  – בית התיאטרון היהודי וקצת תחנות על תרבות

בשנת 1894, בבית ברחוב Wieckowskiego 20 נולד האומן היהודי ארתור שיק. שיק גדל בלודז' ואחרי מלחמת העולם הראשונה עבר לפריז. הוא עיצב ספרים, אייר הגדה, היה קריקטוריסט מפורסם מאוד שנודע בדעותיו האנטי פשיסטיות. ב1940 שיק עובר לארה"ב, ודעותיו הציבוריות אף גרמו להיטלר למצוא אותו ולהרוג אותו אחרי כמה קריקטורות ביקורתיות מאוד עליו ועל גבלס. אחרי המלחמה שיק הופך לציוני נלהב מרחוק, כיום יש את ארגון "שיק" בקליפורניה שעוד שמפרסם עבודות שלו, וחלק אפשר למצוא באתר כאן http://www.szyk.org.

מושב חבורת היונגיידיש

מושב חבורת היונגיידיש

ברחוב Gdanska 40  וגם במספר 41, היה מושב היונגיידיש – אירגון של אמנים אוונגדרים ששאפו לקוסמופוליטיות וביקשו לשלב את הזהות היהודית עם זהות מודרנית (גם בלבוש ובעיקר באמנות). קרוב אליו, בכתובת Gdanska 42 עמד בניין של איש עסקים יהודי שהשכיר דירות לפועלים – שעבדו במפעל לעיבוד מתכת ממול שנבנה ע"י פוזננסקי גם הוא. אופי הבנייה מערב-אירופאי, בניגוד לרובה של העיר שהייתה בנויה בתי עץ. בסמוך ברחוב Zielona 13 פעל בית ספר יהודי לבנות. ממולו עומד בניין שעדיין שייך למשפחת פינקוס.

בתי מגורים לפועלים לאורך הרחוב

בתי מגורים לפועלים לאורך הרחוב

וממול מפעל המתכת בבעלות פוזננסקי

וממול מפעל המתכת בבעלות פוזננסקי

לודז' משובצת כולה בניינים בסגנון ארט דקו, מה שמדגיש את הניגודים בעיר, בין עושר לעוני, בין פאר לכיעור. בתקופת הקומוניזם הפכו ארמונות רבים לגני ילדים. כך למשל היה עם המבנה במספר 46. הארמון ב Woiczanska 20 עוצב ע"י ארכיטקט יהודי. הוא מרשים מבחוץ ומבפנים, ועל קירות הבית ציורים מעולם הטבע של סיפורי משלים שונים (צילמתי כאן את משל השועל והעורב).

הארמון ב Woiczanska 20

הארמון ב Woiczanska 20

משל השועל והעורב

משל השועל והעורב

תחנה 6 – הליכה ארוכה לאורך רחוב Kosciuzksi

רחוב Kosciuszki  מקביל לרחוב Gdanska. זה רחוב באורך 4.5 ק"מ- הרחוב הארוך ביותר באירופה. בתחילת הרחוב עמד בית כנסת יהודי גדול, שנהרס גם הוא. אפשר לראות באופק כנסיה לותרנית ומתחתיה אנדרטה של קושצ'וצ'קו. הרחוב משמש כטיילת ומרכז מסחרי ותיירותי. בשנת 1908 נבנה בנק האימפריה הרוסית המפואר – פעל רק 6 שנים עד למלחמת העולם הראשונה, ולאחריה שימש את הבנק הפולני.

בניין הבנק הלאומי הפולני

בניין הבנק הלאומי הפולני

ברחוב Sierpnia 63 יש מסעדה שקוראים לה אנטבקה. לחובבי הפולקלור לתיירים יהודים…

אחרי מלחמת העולם השנייה מחליטה הממשלה להקים בלודז' מרכז לתעשיית הסרטים הפולנית. זו החלטה בעלת מסר פוליטי כי לודז' היא פועלית לעומת ערים אחרות כמו קרקוב שהיא יותר בורגנית. מרכז התעשייה פעל ברחוב Pioterkowska 72 בבניין הנקרא Grand Hotel, גם הוא בהנהלת משקיעים יהודיים.

מרכז תעשיית הסרטים בלודז'

מרכז תעשיית הסרטים בלודז'

עוד ברחוב אפשר למצוא, ליד מספר 67, כוכבים משובצים ברצפה (בדומה לשדרות הכוכבים בהוליווד) ופסל של הפסנתרן והמלחין ארתור רובינשטיין בסמוך לבית מגוריו בעיר (מספר 78). בכתובת Pioterkowska 104 נמצא פסל של המשורר יוליאן טובים. בית מספר 86 היה בית דפוס גרמני בו יצא העיתון הראשון בלודז', שהיה של פטר זיגמן.

בית הדפוס הראשון בעיר

בית הדפוס הראשון בעיר

בבניין צהוב במספר 90 (כנראה) היה בני ברית. כאן יתחיל על הרצפה פסל סביבתי מיוחד המשתרע לאורך ק"מ של שמות אנשים שגרו או גרים בלודז'. זה פרויקט מתקופת מעבר המילניום, שבו מי שרצה קנה לעצמו משבצת עם שמו, או עבור אדם אחר. הפרויקט לא נועד למטרות רווח.

הבניין במספר 137-139 הושלם רק לפני 5 שנים, וניכר שהוא מורכב משני סגנונות בנייה. קרוב לגג יש עיטור יפה של אמנים יושבים בגילדה ו… עוסקים באמנותם.

בית בני ברית

בית בני ברית

בית בני ברית

בית בני ברית

בסופו של רחוב Piotrkowske עומדת כנסייה ששרדה מתקופת המלחמה. לידה עמד הגשר המפורסם של גטו לודז'. לא הגענו לשם , אבל כפיצוי אפרסם כאן תמונה של ציור קיר שזכה בתחרות ציורים מקומית של העירייה בלודז', וזכה להיות מונצח על אחד הקירות ברחוב.

ציור קיר לקינוח הסיור

ציור קיר לקינוח הסיור

סיור בגרוכוב

פוסט זה הינו חלק מסדרת פוסטים בעקבות קורס למדריכי פולין שנערך ביוזמת המכון הפולני – Polish Institue Tel Aviv. את ההרצאות סיכמו חברים לקורס במסגרת המפגשים, ואתם מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים בסדרה בקישור כאן. ופרטים נוספים אפשר למצוא כאן

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

בתאריך 2/7/2013 נפגשנו עם Mania Cieśla ו-Agata Maksimowska , מייסדות אירגון An-Ski לסיור קצר ומעניין בשכונת גרוכוב.

האירגון הוקם לשימור והנצחה של תרבות והיסטוריה יהודית בשכונת גרוכוב. הפרוייקט הראשון של הארגון הוא להנציח את קיבוץ גרוכוב, ולהעמיק את ההיכרות של תושבי גרוכוב עם ההיסטוריה. עם תחילת הפרוייקט חיפשו מקורות היסטוריים שונים על השכונה והגיעו לספר משנות ה70 על גרוכוב. האירגון ערך לאחרונה סיור בשכונה לכ60 תושבים. (וזה דף הפייסבוק שלו גם)

בקצרה על קיבוץ גרוכוב

קיבוץ ההכשרה גרוכוב היה אחד מקיבוצי ההכשרה של "החלוץ" אשר השתייך לתנועת דרור החלוץ הצעיר והוא הכשיר צעירים יהודים לקראת העלייה לארץ ישראל. החווה הוקמה ממזרח לוורשה לפני המלחמה, מעבר לנהר הוויסלה, ומנתה כ-220 חברים וחברות שעסקו בעבודות משק שונות, בעיקר עיבוד תוצרת חקלאית ואף עבדו בבתי חרושת שונים בסביבת וורשה. בין חדרי הקיבוץ הסתובבו מנהיגי תנועת דרור בוורשה, צביה לובטקין ויצחק "אנטק" צוקרמן. עם פרוץ המלחמה נאלצו חברי הקיבוץ לנטוש אותו, אך 60 מאנשיו הורשו להתיישב בו שוב באפריל 1940 על פי מכסת חברים מתנועות הנוער השונות בגטו (דרור, השומר הצעיר ועוד), ועבודתם זו הייתה חלק ממאמץ הגטו להיות "פרודוקטיבי" ובעל ערך. לגרוכוב נודעה חשיבות רבה בקרב חברי התנועות, במאבק הקיומי בגטו ואף מבחינה רוחנית. מספרת צביה לובטקין:

תחום עבודתנו השני – ה ה כ ש ר ה.  ודאי ייפלא הדבר שהתנועה החלוצית, בימי הגרמנים, גדלה והתרחבה בתקופה מסויימת הרבה מאשר לפני המלחמה. הנה הוקמה גרוכוב מחדש. וגרוכוב היתה סמל לתנועה. בשבועות הראשונים להקמתה נתפשטה הידיעה על כך ברחבי פולין והגיעה לפינות הנידחות ביותר: גרוכוב קיימת, משמע שקיימת התנועה, שקיים החלוץ. בהקמתו של הקיבוץ החקלאי בגרוכוב שיתפנו, בתקופה הראשונה, גם את התנועות החלוציות האחרות: השומר הצעיר, הנוער-הציוני ואחרים.

הוקמו קיבוצים ברבות מן הערים. היתה לנו תוכנית שאמרה, כי בכל עיר גדולה חייבים אנו להקים בסיס שלנו, בכדי שתהיה איזו פינה בחיי הגיטו האלה, בחיי הדמורליזציה האלה, שונה, יוצאת דופן מסגנון החיים הכללי, ובכדי שלקראת כל הצפוי ליהודים נהיה ב מ ק ו ם. אז לא שיערנו עדיין שהפינות האלו, הקיבוצים האלה, אשר הוקמו כדי לחנך את הנוער לאהבת האדם, לערכים של עבודה ושלום, יהוו אחר-כך בסיסים של הארגון היהודי הלוחם. אין כמעט עיר בפולין שהתחילה במרד אשר לא היה בה קיבוץ שלנו. ניצוצות המרד התלקחו באותם המקומות שבהם היו קיבוצינו. אנשי הקיבוצים היוו את הגרעין לארגון המרד, והיו גם הראשונים למרידה.

בנובמבר 1940 נלקחו חברי גרוכוב לגטו, אך בעקבות מסע לחצים ביודנרט בראשותה של צביה, הסכימו הגרמנים להחזיר את הנקודה לידי התנועות. זאת, אף על פי שבתקופה זו גטו וורשה כבר הוקם. בשנת 1941 מונה על גרוכוב מנהל מטעם הגרמנים. ב-1942 הגיעה פעילותה של החווה לסיומה כאשר ממונה זה גירש משם את החברים.

רקע על שכונת גרוכוב

שכונת גרוכוב חוברה ב1916 לורשה, אך עדיין מחזיקה בזהות נפרדת מהעיר. גרוכוב נחשבת לשכונה הכי גרועה בורשה, פרובינציאלית וענייה, אך לא חסרת גאווה מקומית. תושבי השכונה במאבק להחזיר לשכונה את השם גרוכוב (שם השכונה כיום פראגה פוודניה).

במאה ה20 גרו בה יהודים, גרמנים והולנדים. באזור היו שטחים חקלאיים, תעשייתים, ומבני מגורים זולים לפועלים. אין כמעט אנשים שזוכרים את הקיבוץ מלפני המלחמה.

הבניין המקורי של הקיבוץ נבנה ב1928 – בית לבן גדול, שנהרס מיד בתחילת המלחמה ב1939 כשהגרמנים פלשו לורשה ועברו ממש דרך השכונה. בעקבות ההרס עברו חברי הקיבוץ והתפצלו למגורים בכמה בתים שהיו סביב המבנה המקורי – אחד מהם הוא בית לבנים אדום שאנחנו מבלבלים עם החווה. הבניין הוא בית מגורים פולני שהושכר לחברי הקיבוץ במלחמה, והוא היה השריד האחרון לאותם בניינים ששימשו למגורי הקיבוץ בזמן המלחמה. הבניין נהרס בשנת 2010 למרבה הצער, ע"י חברת בנייה ישראלית.

תחנה 1 – Ul J. Chlopiciego 6B

בית זה היה שייך לנחמה קרוק – אישה יהודית שהתגוררה בשכונה – ועד היום נושא את השם "בית קרוק". הבית שימש כחלק מתחנת המשטרה של השכונה, ובעל מראה חיצוני אופייני לבנייה בשכונה לפני המלחמה.

בית נחמה קרוק בגרוכוב, תחנת המשטרהבית נחמה קרוק בגרוכוב

ברחוב Szaserow 67 נמצא אזור של וילות ירוקות, שנבנה בשנות ה20 כשכונה לחיילים פולנים. יש הרבה עדויות של תושבי השכונה על יהודים שהתחבאו בהם בזמן המלחמה. בין הבניינים היו שטחים פתוחים עם הרבה גידולים חקלאיים.

שכונת בתים צמודי קרקע בגרוכובבתים צמודי קרקע בגרוכובבתים צמודי קרקע בגרוכוב2 

ממולו נמצא בית הספר הראשון בשכונה שנפתח ביום הראשון ללימודים, בספטמבר  1939. בית הספר נכבש והפך לבסיס וורמאכט. לשמחתם של תושבי השכונה, הגורל גמל לנאצים ואחד הקצינים האכזריים ששירתו בו נהרג במרד גטו וורשה באפריל 1943. בית הספר עדיין פועל כיום במתכונת נוצרית – פרוטסטנטית (מעניין עקב כך שרוב תושבי פולין הינם נוצרים קתולים).

תחנה 2 – Ul Grochowska

בזיכרונות של אנשי הקיבוץ רחוב גרוכובסקה זכור לטובה, והם קראו לו "הדרך לירושלים" ולארץ ישראל. נסענו מספר תחנות ברכבת בקו 24, מתקרבים אל שטח הקיבוץ.

המספרים ברחוב הוחלפו בשנת 1937, כך שקשה מאוד לאתר את הכתובות המדוייקות ואת דיירי הרחוב, אבל ברחוב זה שכנו הרבה מאוד חנויות יהודיות של סחר זעיר, בתי קפה בהנהלת יהודים, מפעל סבון יהודי, חנות בדים מפורסמת ומועדון ספורט בשם "ווקר" שהתפאר בקבוצת הכדורגל הגרועה ביותר בוורשה – שהורכבה בעיקר מפועלים עניים בגרוכוב. את המועדון ייסד יהודי בשם זינגרמן ומשרדי המועדון שכנו ברחוב גרוכובסקה.

תחנה 3 – Osiecka 54

נכנסנו למתחם הקיבוץ עצמו, ברחוב Pustelnicka 5 עמדה חנות ירקות שמכרה מתוצרת הקיבוץ לתושבים. בבניינים ליד גרו הרבה אנשים עניים וצעירים שעברו דירות מאז תקופת הקיבוץ – מקשה מאוד על איסוף עדויות.

IMG_20130702_110754.426IMG_20130702_111209.677

בלב מתחם הקיבוץ עמד "הבית הלבן", אשר חלש על כל גבולות הקיבוץ. למרות הריסתו המוחלטת של הבית ישנן שאריות של קירות עם חורי כדורים ופגיעות של פגזים מהבניין המקורי.

IMG_20130702_111225.218IMG_20130702_111237.989  IMG_20130702_111538.378

בגרוכוב צולמו סרטים רבים בנושא התרבות היהודית באירופה, בעיקר ביידיש. באחד מהם הנקרא "פורים שפיל" נבנתה שטייטעל קטנה בתוך שטח הקיבוץ עצמו. עוד סרטים בנושא ארץ ישראל צולמו בשדות הקיבוץ ובמבניו.

תחנה 4 – Witolinska 43

שריד יחיד אולי לקיבוץ המקורי מאז, הנמצא באותה כתובת כמו בתקופת שלפני המלחמה. במקום עומד בניין מוקף גדר ועצי פרי, שימש בעבר כמרפאה והיום עומד מוצע למכירה. ממזרח השתרעו שדות הקיבוץ, שהמקומיים עוד אוכלים פירות מעציהם. השטח עמד חשוף עד שנות ה70, בהן נבנו בתי הקומות מסביב.

IMG_20130702_111739.257

במקור השטח יועד לשמש כבית קברות יהודי, ונקנה בכספי "החלוץ" מהקהילה היהודית בוורשה. כאן עמדנו וצפינו במצגת תמונות של קיבוץ גרוכוב שהכינו מדריכות הסיור מניה ואגאתה.

מכאן הגענו לחנייה גדולה הממוקמת בסמוך לסופרמרקט מקומי. למעשה במקום זה עמדו רוב שדותיו של הקיבוץ, דבר שניתן לראות בבירור בתמונת החלוצים החורשים בשדה – זו משתלבת בצורה מפתיעה עם 2 בניינים העומדים עדיין במקום.

מקור - בית לוחמי הגטאות

מקור – בית לוחמי הגטאות

משתתפי הסיור משחזרים את התמונה בעזרת הבתים ברקע:

_IGP0376

תחנה 5 – בפארק ברחוב Grochowska

בפארק גינת אבן הכוללת מדרגות קטנות ועמודי פרגולה, הבנויים כולה מאבני מצבות שנלקחו מבית הקברות היהודי בצפון שכונת פראגה. קצינים נאצים בתקופת המלחמה ציוו על הקמת הגן וזה עומד עדיין היום.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

הגן מופיע גם בפרוייקט הצילום המרשים Matsevot for everyday use  של הצלם הפולני לוקאס באקצ'יק – המתעד שימושים שונים במצבות מבתי קברות יהודים ברחבי פולין – אך עליו נספר בפעם אחרת…