מחנכי ישראל, הגיע הזמן לדבר על יהדות

אינפוגרפיקה של התפלגות המילים בתנ"ך. המקור: ויקיפדיה

בערב ראש השנה פרסם עיתון הארץ מאמר המכוון לרבני ארה"ב הקורא להם לחשוב היטב על שיחות "הימים הנוראים" שלהם עם קהילותיהם. את המאמר כתב פיטר ביינרט, עיתונאי אמריקאי מוערך המפציר ברבנים להניח לנושאי השיחה הקלאסיים שלהם בערב יום כיפור ולחזור למקורות, לשיחה יהודית דתית, הנסובה סביב הטקסטים המקראיים בתנ"ך ובתלמוד. כשסיימתי לקרוא את הכתבה, מיד התחברו לי כמה קווים רלבנטיים לישראל שלנו, ולשיח היהודי – אמוני שאנחנו מקיימים בבתי הספר ובציבור הישראלי.

להמשיך לקרוא

הלאומיות הפולנית במרוצת ההיסטוריה

פוסט זה הינו חלק מסדרת פוסטים בעקבות קורס למדריכי פולין שנערך ביוזמת המכון הפולני – Polish Institue Tel Aviv. את ההרצאות סיכמו חברים לקורס במסגרת המפגשים, ואתם מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים בסדרה בקישור כאן. ופרטים נוספים אפשר למצוא כאן

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

שתי שושלות היו בפולין והן מבטאות הלך רוח פולני שונה לגבי שאלת הלאומיות והזהות של פולין. פיאסט מסמלים לאומיות גבוהה מאוד, ולעומתם הייגלונים מסמלים פולין רב-תרבותית ופתוחה. שתי דוגמאות בולטות לגיבורים לאומיים פולניים הם תדאוש קושצ'יושקו (Tadeusz Kościuszko1746-1817) ו-ברק יוסלביץ (Berek Joselewicz 1764-1809).

תדאוש קושצ'יושקו

תדאוש קושצ'יושקו

תדאוש קושצ'וצ'קו היה אריסטוקרט פולני ממעמד הביניים של האצולה (בערך 10% מהעם הפולנים היו שייכים לרבדים שונים של  מעמד האצולה). קושצ'ושקו למד בבית הספר הראשון למקצועות הצבא בפולין. לאחר לימודיו עבר לצרפת ושם ספג את רעיונות החופש, השוויון והאחווה מבנג'מין פרנקלין שפעל במקביל בפריז ופילדלפיה במשך כעשרים שנים. ב1783 נסע לארה"ב וכחלק מתפיסתו הקוסמופוליטית של שחרור, נלחם שם במלחמת השחרור האמריקאית והגיע לדרגת גנרל בצבא המורדים.

ב 1789 חזר לפולין. הוא גנרל בצבא ה commnwealth, מפסיד לרוסים ב 1792 ועוזב שנית.  שנתיים אחרי עזיבתו,  ב 1794, הוא חוזר כדי להוביל את המרד הפולני ברוסים. הוא כותב מניפסט שמצהיר על כוונות המרד וביניהן שוויון וחופש לכולם, כולל לאיכרים. הוא מוביל התקוממות שבה הנשק העיקרי של הפולנים הוא חרמשים, נכלא ע"י הצאר, משוחרר ושוב נוסע לארה"ב. המרד השלישי יוביל לחלוקת פולין ב1795 בין רוסיה, גרמניה ואוסטרו הונגריה, ולאובדן העצמאות הפולנית עד לאחר מלחמת העולם הראשונה.

לאירופה הוא חוזר בתקופת נפוליאון. קושצ'וצ'קו לא מאמין להבטחות נפוליאון על שחרור לפולנים ובהמשך הוא עובר לשוויץ ושם הוא מת. הוא היה האדם הראשון שנקבר בוואוול למרות שלא היה מלך. קושצ'וצ'קו שייך להלך הרוח היגלוני. איש העולם הגדול, בעל תפיסה רחבה והשכלה ממקורות שונים, לוחם צדק ברחבי הגלובוס ובעל דעות מודרניות ומתקדמות.

ברק יוסלביץ'

ברק יוסלביץ'

ברק יוסלביץ' היה במקור מקובנה. הוא עבד בתור מנהל חשבונות, נסע הרבה בעולם וגם הוא נחשף לרעיונות המהפכה הצרפתית. כשקושצ'וצ'קו מתחיל ב 1794 את ההתקוממות, יוסלביץ' מבקש ממנו רשות להקים יחידה יהודית לוחמת. קושצ'ושקו שהתחנך על ברכי רעיון הזכויות השוות לאדם, והלאומיות מבוססת האזרחות העניק ליוסלביץ' את הרשות להקים יחידה יהודית בצבאו, ובאוקטובר 1794 כתבו קושצ'וצ'קו ויוסלביץ' קול קורא משותף, ביידיש ופולנית, שנועד ליהודים. היהודים נקראו לסייע במרד הפולני, הובטחו להם שוויון וחופש והם הוכרו כקבוצה הנמצאת תחת דיכוי.

פרט לסיוע עקיף שניתן מהקהילה היהודית, התגייסו ליחידה של יוסלביץ' כ 5000 יהודים שלקחו חלק פעיל במרד. זו היתה יחידה "יהודית למהדרין", לחייליה הוגש מזון כשר, והם שוחררו מלחימה בשבת פרט למקרה אחד (באישור רב היחידה כמובן) בו לא היתה ברירה, אז תקפו הרוסים את ורשה. ב 1795 הוביל סוּבוֹרוֹב, גנרל בצבא הצאר, מתקפה על וורשה שכללה רצח אכזרי בתושבי רובע פראגה. המתקפה שהתקיימה בשבת, וחיילי היחידה היהודית ששהו נרצחו כמעט כולם. רק כ 20 לוחמים שרדו מהיחידה וביניהם יוסלביץ' עצמו. הייתה זו מכה ניצחת בדרך לכישלון המרד בשנת 1975.

לאחר כישלון יחידתו גלה ברק יוסלביץ' לאיטליה, והמשיך ללחום בקרבות רבים תחת חסות נפוליאון. על לחימתו בקרב אוסטרליץ קיבל את אות הגבורה הגבוה ביותר בצבא פולין "וירטוטי מיליטארי". חזר לפולין ונהרג בקרב שהתקיים בקוצק, 1799. יוסק ברקוביץ בנו של ברק יוסלביץ ימשיך את דרכו ב1831, בהנהגת "מרד נובמבר 1831" נגד הרוסים עצמם. גם בנו של יוסלביץ' רצה להקים יחידה יהודית, אבל פרנצ'יסק מוראבסקי, מנהיג המרד, לא הסכים לכך. בתקופה זו הלאומיות הפולנית היתה יותר אתנית והם לא היו פתוחים לרעיונות כאלה כמו קושצ'וצ'קו. ב 1938 יכתוב את סיפורם עמנאול רינגלבלום במסגרת ספר על היהודים במרד הפולני.

מרד 1831 נכשל והשכלות הכישלון באו לידי ביטוי בעיקר בפגיעה בסמלי תרבות פולניים וגירושים לסיביר. משכילים פולנים היגרו בעקבות כישלון המרד מפולין, בעיקר לצרפת, הגירה שהפכה לכמעט "מסורת" של הגירת משכילים (כמו למשל אדם מיצ'קביץ').

סיפורם של יוסלביץ וקושצ'ושקו משקף זווית מעניינת על הדימוי היהודי בעיניי הפולנים. קריקטורות ופרסומים שונים שפורסמו במאה ה- 16 טענו כי היהודים לא יודעים ואינם יכולים להילחם, זאת על אף העובדה שקהילות יהודיות שנמצאו בספר נאלצו להיאבק בגורמים שונים, גם אם לא מדובר במלחמה של ממש.

קושצ'וצ'קו וברק יוסלביץ' הפכו לסמלים, למיתוסים של ממש: קושצ'וצ'קו הוא גיבור פולני עד היום, סמל למאבק על חירותה של פולין המחולקת. יוסלביץ' הופך למיתוס בעיקר בקרב יהודים. ברגע שנעלמה הקהילה היהודית בפולין, נעלם גם הגשר המחבר בין הזיכרון של יוסלביץ' לבין העם הפולני. את חשבון ההיסטוריה עם ברק יוסלביץ עורכים בפולין בערים הגדולות, שם כמעט בכל עיר גדולה יש הנצחה לשם ברק יוסלביץ'.

אדם מיצקייביץ' והפואמה "פאן תדאוש"

אדם מיצקייביץ' והפואמה "פאן תדאוש"

שאלת הלאומיות הפולנית הטרידה גם את אנשי הרוח בפולין, הבולט מביניהם היה המשורר והסופר אדם מיצקייביץ', (Adam Bernard Mickiewicz, 1798-1855). מיצקייביץ התגורר בפריז, ונחשב למשורר הלאומי הפולני בעיקר לזכות יצירתו "פאן תדיאוש" (Pan Tadeusz), בה סיפר על מאבקה של פולין בליטא בין השנים 1810-1812. ביצירה מופיעה דמות בשם יענקל'ה, בעל פונדק יהודי, המארח בפונדקו דמויות המתלבטות האם להצטרף לצבא נפוליאון. יענקל'ה היהודי מעודד אותם להתגייס ונותן דוגמה למהי פטריוטיות טובה – מיצקייביץ יסביר אח"כ כי יענקל'ה הוא כמו בן דמותו של ברק יוסלביץ' עבורו.

שדה הקרב הרוחני הופך מורכב עוד יותר בתקופת אביב העמים. בשנת 1848 יפורסם המניפסט הקומוניסטי, בפולין הכבושה עימותי הכוחות בין הפולנים לכובשיהם עולים דרגה. בפרספקטיבה היהודית ניתן לאפיין את יהודי פרוסיה ככאלו שהיו מחוברים לעם הגרמני, לעומת יהודי אוסטריה ורוסיה, שראו עצמם כפולנים. ב- 1855 פרצה מלחמה בין רוסיה לטורקיה בחצי האי קרים. מיצקייביץ' תומך ציבורית בהשתתפות של יחידה יהודית-פולנית במלחמה. היחידה מתגייסת ל20 שנים (!) לצבאו של הצאר ומשתתפת במלחמה עם הרוסים נגד הטורקים.

ב- 1861 מתקיימת הפגנה גדולה נגד הרוסים. נזיר מכנסייה מקומית נהרג בהפגנה, ונער יהודי צעיר בשם מיכאל לנדי (Landy) מרים את הצלב שנפל לו והמשיך לשאת אותו עליו לאורך כל ההפגנה. לנדי נהרג באותה הפגנה מאוחר יותר וסיפורו הפך לסמל של הסולידריות בין היהודים והנוצרים במאבק על פולין חופשייה. ב- 1863 נערך מרד חמוש שלישי של הפולנים. הסיבה למרד – ניסיון לחסל את התרבות הפולנית. במרד הזה הוקמה שוב יחידה יהודית מכיוון שרעיונות המרד היו דומים לרוח של קושצ'וצ'קו. זהו כנראה המאבק הגדול המשותף האחרון של יהודים ופולנים.

בחלק המסופח לרוסיה אוסרים הרוסים על לימוד פולנית בבתי הספר. את ההתנגדות לרוסים מובילים אנשי הכנסייה. בחלק הפרוסי ביסמרק קובע כי הגרמנית תהיה השפה היחידה בבתי הספר, ניתן לדבר פולנית אך לא בעידוד השלטונות. הכנסייה הפרוטסטנטית הגרמנית מנהלת מאבקים עם הכנסייה הקתולית בפולין.

בחלק המסופח לאוסטריה היחס לפולנים נעים יותר ומעודד רב-תרבותיות. הפולנים והאוסטרים שניהם קתולים, וקרקוב חוזרת להיות מרכזה הרוחני של האומה הפולנית. הזהות הפולנית נשמרת בעיקר בזכות התרבות. התקופה הרומנטית בספרות עוזרת לעם הפולני לשמור על זהותו. אדם מיצקייביץ' יקרא לעם הפולני "העם הנבחר", ו"ישו של העמים" בהשוואתו את צליבת ישו לחלוקת פולין. האתוס הזה ישמש את הפולנים גם במלחמת העולם השנייה, בה ישוו את חלוקת פולין לאותה תקופה היסטורית.

בשנות ה 60 של המאה ה 19 מתחילה תקופה חדשה, בה מתעוררות תפיסות על אזרחות שקשורה למוצא אתני. הרעיון של אחווה יהודית-פולנית יתקשה לשוב ולהתרומם. פולין עומדת בפני שתי שאלות מרכזיות :

  1. שאלת הלאומיות והאזרחות
  2. התמודדות עם הצמיחה הכלכלית ועליית מעמד בעלי המפעלים והתעשיינים הנוצרים והיהודים.

אחרון הלא צדיקים

אחרון הלא צדיקים

"אחרון הלא צדיקים" (The last of the Unjust) הוא סרטו החדש-ישן של קלוד לנצמן. ולמה חדש ישן? במסגרת צילומי "שואה" (1985) מראיין קלוד לנצמן בסדרת ראיונות ארוכה את בנימין מורמולשטיין – ראש היודנראט השלישי של גטו טרזינשטאט – לשיחה על דמותו של איש היודנראט. מורמולשטיין שימש ראש יודנראט של גטו טרזין מספטמבר 43 ועד לשיחרור הגטו במאי 45, ולאחר המלחמה עמד למשפט בפני הרשויות הצ'כיות. לאחר שנמצא זכאי, עקר לרומא שם מצא אותו לנצמן וצילם סדרת ראיונות מרתקת ומצמררת, שלא נכנסה לסרט "שואה", וזכתה כעת למעמד יצירה עצמאית, בת 3 שעות ו-40 דקות. התוצאה – עיסוק עמוק ואינטנסיבי בסיפורו של הגטו ובדילמות של ראש יודנראט, הנמצא "בין הפטיש לסדן, וסופג את המכות של הפטיש כל יום" (כדבריו של מורמולשטיין).

כרזת הסרט "אחרון הלא צדיקים"

כרזת הסרט "אחרון הלא צדיקים"

הסרט מתכתב בין עבר להווה לכל אורכו. את הרקע והפרטים ייתן קלוד לנצמן של 2013 – זקן ומאפיר הוא מספר על קהילת יהודי וינה, בה צמח מורמולשטיין וצבר את כוחו הפוליטי והציבורי, על גטו טרזין ומסכת השקרים והרמייה שגטו זה ייצג – ואילו את העבר יציג לנו לנצמן של 1975 – במאי צעיר ואמפתי היושב לסדרת שיחות עם מורמולשטיין ברומא. הזיגזוג בין עבר להווה יוצר אצל הצופה תמונה שלמה ועולם מושגים ברור של הסביבה לסיפור הגטו. לנצמן מספר את סיפורם של ראשי היודנראט בטרזין, תוך כדי סיור באתר הגטו עצמו. הסצנות בהן הוא מתאר את עונשי התלייה, ההוצאות להורג, הטרנספורטים מהגטו לאושוויץ והדינמיקה של המאבק בין ראשי היודנראט ומפקדיו הנאצים של טרזין, קארל ראהם והממונה על הגטו אדולף אייכמן מוסיפות לסרט דרמה בלתי נתפסת.

בכלל חוויית הצפייה עצמה מעבירה מסר קולנועי ברור – לנצמן יוצר סרט הקשה לעיכול – החל מקצב הצילום והסצנות, הניסיון להבין את השפות הזרות (רוב השיחות מתנהלות בגרמנית/צ'כית מהולה ביידיש וצרפתית) וההתחקות האיטית של תנועות המצלמה הופכים את הצפייה לחוויה בפני עצמה. האירועים והשיחות הופכים קשים להבנה – כחלק מהמסר אותו לנצמן יוצר בסרט. 3 שעות וארבעים דקות עוברות בהתפתלות, בבריחת ריכוז, הצפייה הופכת חווייה קשה ומפרכת. לנצמן מקריא עדויות בנות 7-8 דקות, כאילו היה מדריך את הצופה במקום לנסות ולהמחיש באמצעים קולנועיים "רגילים". בסרט לראשונה משולבים אלמנטים נוספים חדשים בסגנונו של לנצמן – סרט התעמולה הנאצי "טרזינשטאט" שצולם בגטו בתקופת כהונתו של מרמלשטיין, וציורים של בידריך פריטה (Bedrich Fritta), אסיר בטרזין המתאר את חיי היום יום בגטו.

עדותו של לנצמן על גורלם של ראשי היודנראט בגטו טרזין

עדותו של לנצמן על גורלם של ראשי היודנראט בגטו טרזין

בנימין מרמלשטיין מתגלה כראש יודרנאט מורכב, מאתגר, אדם שלא מהסס להודות כי אהב את הכוח (ובעצם נכון יותר לומר – את "חוסר הכוח") שבתפקידו ומצד שני יוצא נגד הביקורות שמטיחים בו ניצולי טרזין. באחד מסיפוריו הוא מספר מדוע יצא לו שם של גוזל אוכל מפיות תושבי הגטו – בימים מסויימים התפשט טיפוס בגטו טרזין. מרמלשטיין לא יודע כיצד להתמודד עם המחלה וכיצד לחסן את תושבי הגטו. בשיתוף פעולה עם סגנו הוא קובע כי מי שלא יחסן את עצמו ויקבל לכך חותמת בכרטיס הקצבת האוכל שלו – לא יקבל מזון. מרמלשטיין מספר ללנצמן "הם קראו לי מרעיב, שלא נתתי לאנשים לאכול – ואילו אני התעקשתי להציל אותם ממוות בטיפוס". בסיפור נוסף מספר מרמלשטיין על ויכוח עם חברי היודנראט על רשימות גירוש מטרזין, בו הוא מכריז בפניהם כי איננו מוכן להכין רשימות שילוח, וכי מי מהם שישנה את הרשימה שהגרמנים קבעו לגירוש כדי להציל את מקורביו "ימצא את שמו עליה".

השאלות מדמות היודנראט לא מפסיקות לעלות. הסיפורים של מרמלשטיין על הקשר עם אדולף אייכמן מצמררים, הוא מתאר מפגש יומיומי טעון דינמיקות ומלא מאבקי כוחות. דמותו של ראש היודנראט נשקפת כעצמאית וחזקה בניגוד לדימוי של "בובה על חוט" – ומרמלשטיין עצמו מתאר כי הוא היה הבובה ומפעיל החוטים ביחד. בסרט מקביל מרמלשטיין את היודנראט לעבד המקבל על עצמו את השלטון ליום אחד והיודע כי למחרת יוצא להורג. בציניות הוא שואל "האם רומקובסקי שקרא לעצמן מלך הגטו לא התכוון בעצם לצחוק בציניות על המעמד שהנאצים נותנים לו?". מרמלשטיין מודע לעצמו. הוא אחרון היודנראטים שנשאר בחיים בתקופת הצילומים. הוא מגיע מוכן לשאלותיו של לנצמן. את גישתו לנושא היודנראט הוא מסכם במורכבות המאפיינת אותו – "אי אפשר שלא לגנות את ראשי היודנראט. אבל לעולם לא ניתן להתחלף איתם במקומם. הם אולי ראויים להיקרא קדושים מעונים (Martyr), אך כלל לא בטוח שהם קדושים (Saint)".

לנצמן מעורר אמפתיה לראש היודנראט החריף והציני. בתחילת הסרט טוען לנצמן "מרמלשטיין אינו משקר", וממשיך להציג דמות מורכבת שאיננה מפחדת לספר את סיפוריה, לכעוס על חבריה המפלים לטובה אנשים בגטו מצד אחד ולבקר את עצמו מצד שני. הבחירה להשאיר את סיפורו של מרמלשטיין חבוי עד ימים אלו ולשחרר אותה רק בימינו מעלה את השאלה "למה?". לדעתי לנצמן מבקש להוכיח את הדיכוטומיה המאפיינת אותנו ביחסנו אל העבר ואל השואה, דווקא בימים אלו – ודרך דוגמאת גטו טרזין הוא מנסה להבקיע מחדש את גבולות הדיון המוסרי וההיסטורי גם יחד.

קישורים: ביקורת על הסרט ומקומו של לנצמן בו ב"הארץ", אתר הסרט בIMDB.

חווקה פולמן רבן נפטרה. פרידה

חווקה פולמן רבן

מסע ראשון שלי לפולין. עמק הירדן 2009. בפעם הראשונה מדריך את מסלול הגבורה, לחניכים שאת חלקם פגשתי שנים קודם וחלקם הכרנו לפני 3 שבועות. אני מגיע אל האנדרטה, מתיישבים, שמש ורשאית מגיחה אלינו חטופות. אני מוציא נספח אחרון. "עזרה לנו האמונה והתקווה", דפים צהובים מצולמים עוברים בין 27 זוגות ידיים. אני מסדר את המשפטים של סיכום ההדרכה, ורגע לפני שאני מתחיל להקריא, חניכה מבקשת: "אפשר?".

קראתי את הקטע הזה פעמים רבות. הייתה חשובה לי כל מילה, כל דיוק קטן. שנייה של מחשבה ואני מסכים. "את הקטע הזה כתבה אישה מיוחדת מאוד, גיבורה, חברת תנועה במחתרת, שניצלה ממחנות השמדה, עלתה לארץ והקימה את לוחמי הגטאות עם חבריה. היא הקדישה את חייה לחינוך מאז, ואת הקטע הזה היא כתבה לכם".
והייתה שם מין דממת קודש כזו, של דור לדור. מילים כאלו שעוקרות הרים ומפשירות לבבות. אני זוכר את הרגע הזה שנייה בשנייה. אולי שם היה הרגע שהתחלתי לרצות ולהיות מחנך.

"עזרה לנו האמונה והתקווה שהעולם החדש יהיה אחר, שבארץ שלנו, בישראל, החברה תהיה צודקת, מוסרית, טהורה ובה ישמר צלם אדם בכל התנאים ובכל המצבים, וחלמנו על שלום – סוף סוף שלום. היו געגועים לזה והיה חלום. בשם הלוחמים מאז אני קוראת לנוער שלנו: שמרו על החלום, טפחו אותו, היאבקו עבורו".

חווקה פולמן רבן

חווקה, את היית ועדיין מקור ההשראה הכי לא מובן מאליו. צנועה כזו, ונחבאת, ומרגשת מאוד, ומספרת משהו "לא חינוכי" במעין חיוך קטן, ועומדת על שלך – "עכשיו תורכם". עוררת בנו השראה להמשיך את דרכך. לא נאכזב. נטפח, ניאבק, נמרוד.

אבותינו, אמהותינו – אבותיהם, אמהותיהם

אז יש בזה משהו ממלכד, בכלל בסיטואציה. אני יהודי בן זמננו שכותב על במאי בן זמננו, שנינו דור שלישי (לפחות ברמה ההיסטורית) לרוצחי וקורבנות השואה ואנחנו מנסים יחד לברר את יחסנו לעננה ההיסטורית הכבדה שמרחפת מעלינו. ולמה ממלכד? כי הכל פוליטי. קודם כל העבר, לאחריו העשייה ובסופה הביקורת. וברוח ההקדמה הזו נתחיל:

אבותינו אמהותינו

אבותינו אמהותינו ובאנגלית "Genereation War"

על הסדרה "אבותינו אמהותינו" (או באנגלית: Generation War "מלחמת דור" , או בגרמנית "Unsere Mütter, unsere Väter" "אבותינו ואמהותינו") שמעתי בדיון רשת. הסדרה לא שודרה באף ערוץ ישראלי – למיטב ידיעתי – ולומדי הביקורת עלייה יודעים זאת משידורים באירופה או בצפייה אינטרנטית כמוני. הסדרה מורכבת מ3 פרקים בני שעה וחצי כל אחד, ושודרה לראשונה במרץ 2013 באוסטריה וגרמניה. המשימה: לספר לבני דורנו על קורות ימי גרמניה הנאצית ומלחמת העולם השנייה, דרך סיפורם של חמישה חברים גרמניים – קצין לויאלי בוורמאכט ואחיו ההומאניסט הצעיר המגוייס בעל כורחו, אחות צבאית המתנדבת לשירות בחזית, זמרת צעירה מצליחה המאוהבת בבנו של חייט יהודי נאמן לגרמניה. הסיפור מתחיל בברלין של 1941, ויסתיים מעט אחרי סיום המלחמה, בחג המולד של 1945/46.

הסדרה עוררה דיון ציבורי עצום כשיצאה. בגרמניה זכה כל פרק לממוצע של 7 מיליון צופים, והאקונומיסט הכריז כי מעולם לא גרמה סדרת דרמה גרמנית לויכוח עז שכזה, ואף מבקרי טלוויזיה גרמניים היללו את הסדרה באומרם "סוף סוף נוכל לשבת ולצפות בסדרה ולהסביר את שקרה אז לנו". אבל לפני שנפרוס את צידה השני של הסערה ננסה להבין "מה בדיוק קרה אז?"

גיבורי הסדרה "אבותינו, אמהותינו"

גיבורי הסדרה "אבותינו, אמהותינו" רגע לפני פרידתם

מבלי לפגוע בסיפור, אוכל לומר שהסדרה מנסה להשקות אדמה חרוכה ושרופה, ואפילו שותלת דשא עדין על מה שהיה ועודנו הר געש מוסרי מתפרץ בהיסטוריה של האנושות. לאורך 3 פרקי הסדרה – כל אחד בן שעה וחצי, לא פחות – לא נשאלת כמעט השאלה "למה אנחנו עושים את זה?", והאירועים מתגלגלים כאילו יד נעלמה מכוונת אותם. הגיבורים סובלים מדטרמיניזם נאצי מובהק – איש אינו מותח לרגע ביקורת על מה שעובר עליו – החל מגיוס בכפייה לצבא, דרך פקודות לחיסול כפרים של יהודים, וכלה בגיוס לחזית לחבישת חיילים פצועים. אפשר לומר ממש כאילו הנאציזם נוחת על גיבורי הסדרה וגם כשהם מנסים להביע את מחאתם עליו, ההיגיון הנאצי משבית אותם במאמץ מועט והם מתקפלים במהרה.

הסדרה מציגה את לוחמי הוורמאכט בחזית ואת המתח של פעולתם לצד הפיתרון הסופי. אליהם מצטרפות שתי "תומכות לחימה" – אחות מתלמדת החווה את הפער בין הרומנטיקה שבמלחמה לבין היום יום המתיש של חבישת פצועיה, וזמרת מתחילה המוצאת תהילה ראשונה בשירי געגוע המושרים בחזית המזרחית. יהודי גרמניה זוכים אף הם ליחס בסדרה, החל בגירושים וכלה בשאלת ההתנגדות לצבא הגרמני הכובש בפעולות פרטיזניות. שאלות ערכיות, דילמות לגבי הלשנה, שקר, רצח ומרמה שזורות כמעט בכל רגע. מהר מאוד כל אחד מחמשת הגיבורים שלנו יבחר (בדגש על שאלת הבחירה) עד סופו של הפרק הראשון לשתף פעולה עם ההגיון הנאצי. המניעים מצידם נראים הומאניים, אבל הגיבורים נראים כמי שפותו למלכודת שאין ממנה מנוס. הצגת קורות המלחמה בצורה כזו משקפת במידה מסויימת את עיצוב זיכרון השואה בגרמניה, שבין הקולות המגוונים שבו נשמעת לעיתים הטענה כאילו הגרמנים – הם הם קורבנות הנאציזם.

b640x600

דילמות מוסריות שזורות בכל רגע. "אבותינו, אמהותינו"

לסדרה קם גל ביקורות פולני, ובו האשמות חריפות על הצגתם של הפולנים הלוחמים בנאצים במחתרת הארמיה קריובה כאנטישמים מובהקים. הפולנים ראו זאת כניסיון של יוצרי הסדרה לסובב את הביקורת אליהם, שלב נוסף בהדיפת האחריות של גרמניה בת ימינו למעשיהם של הנאצים. יוצרי הסדרה הכחישו כמובן את הכוונה, אך הסדרה מצטרפת אל הר הרגשות והעוצמות של יחסי פולין גרמניה שלאחר המלחמה.

"אבותינו אמהותינו" היא יצירה חשובה, עשויה ומופקת בצורה איכותית וחדה. אני ממליץ לצפות בה (לצערי ללא כתוביות בעברית נכון לכתיבת פוסט זה) דרך האינטרנט, ולנסות להצטייד בחוש ביקורתי כלפי כוונת היוצרים, דעותיהם ומטרותיהם. מעבר למסך הרגשות החד שהסדרה מעלה בפני הצופה, יש להתייחס גם לדילמות

השושלת היגלונית ותור הזהב הפולני – 1385-1793

פוסט זה הינו חלק מסדרת פוסטים בעקבות קורס למדריכי פולין שנערך ביוזמת המכון הפולני – Polish Institue Tel Aviv. את ההרצאות סיכמו חברים לקורס במסגרת המפגשים, ואתם מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים בסדרה בקישור כאן. ופרטים נוספים אפשר למצוא כאן

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

בפוסט הקודם סקרנו את השתלשלות סיפורה של שושלת פיאסט, עד לנישואיה של ידוויגה לנסיך הליטאי – ולדיסלב יגיילו. בנישואים אלו בעצם הוקמה ממלכת פולין ליטא, שהתשרעה על שטע עצום במזרח אירופה, וחלשה על טריטורייה עצומה. עם פיתוחה של השושלת, יקים הנסיך יגיילו בקרקוב בירת פולין את האוניברסיטה הייגלונית ב 1410 – האונ' הרביעית באירופה אחרי בולוניה,פריז ופראג. נסקור כאן את תור הזהב של שושלת המלוכה הייגלונית – ואת השינויים שעברה החל משנת 1572, ותחילתו של השלטון הפולני הנבחר.

בשנת 1410 נערך קרב גדול שביסס את שלטונו של ולדיסלב יגלו בפולין – קרב גרונוולד נגד המדינה הטבטונית (פרוסיה לעתיד), בו פולין תזכה בגישה לים. השטח הפרוסי יהווה נקודת מחלוקת תמידית בין פולין לגרמניה (הטיעון הרשמי של פלישת היטלר לפולין במלחמת העולם השנייה הוא "רצון גרמני לבנות אוטוסטרדה מעל פולין בין גרמניה לפרוסיה").

אנדרטת קרב גרונוולד בקרקוב

יגיילו יפתח את הקשר בין ממלכת ליטא-פולין לאצילים הכפופים לו (Nobles). בעבר תקשר המלך דרך שליחים עם האצילים, אך ב1493 התכנס לראשונה ה"סיים" הפולני – מפגש בין האצילים למלך בו הם היו מגיעים אל עיר הבירה קרקוב – ומשוחחים עם המלך על ענייני העם הפולני. המערכת השלטונית בפולין הייתה ייחודית באותה תקופה באירופה, והאיזון בין שלטון המלך ועצמאות האצילים פיתח והצמיח את הממלכה.

כיצד הופכים לאציל פולני? על מנת לשלוט בממלכה גדולה כל כך, היה צורך בצבא גדול ומיומן. כאשר אדם השתחרר מהצבא הוא היה מקבל זכויות והופך למעשה לאריסטוקרט בדרגה כזו או אחרת. כך קרה שבפולין היה אחוז גבוה יחסית של אריסטוקרטים והם הבינו שבכוחם לדרוש מהמלך זכויות ומעמד. בניגוד למגמות הצנטראליסטיות בשאר אירופה, פולין עוברת תהליך הפוך.

השושלת היגלונית הפכה לאחת ממשפחות המלוכה החזקות באירופה והדרך לכך היתה בעיקר באמצעות קשרי נישואין (להבדיל מכיבושים צבאיים). אירופה תחולק למשפחות באותה תקופה – בפולין ומזרחה שולטת המשפחה היגלונית, בגרמניה שושלת הבסבורג, בצרפת והולנד וכן הלאה.

תור הזהב הפולני בתקופת השושלת היגלונית מגיע לשיאו במאה ה-16, אך במותו של המלך זיגמונט ואזה ב 1572 מתכנס הסיים הפולני לדילמה קשה – ואזה לא הותיר אחריו יורשים, והאצילים, בהובלת האציל זאמויסקי מזאמוש, מחליטים לבחור בהצבעה את המלך הבא – הבחירה פתוחה גם לבני לאומים אחרים (כמה רדיקלי לבחור מלך בהצבעה ולא ע"פ שושלת וקשרי דם!)

 התנאים לבחירת המלך –

  1. על המלך לחתום על כל הפריבילגיות שהוענקו בעבר לאצילים.

  2. על המלך לחתום על הסכם שלום בין כל הדתות בפולין – בתוך המדינות עצמן מתחוללים כל הזמן קרבות בין קתולים לפרוטסטנטים (הרפורמציה). האצילים הפולנים מגבילים את כוחו של המלך לפתוח במלחמות יזומות כאלו, וממצבים את פולין כמדינה הסובלנית ביותר באירופה.

המלך הראשון שנבחר יהיה הנריק ולז' – אחיו של מלך צרפת – מלך לשנה, אך אחרי שנה מת אחיו בצרפת והוא ברח חזרה לשם כדי לשלוט במולדתו. המלך השני הוא זיגמונט ואזה ה-3 – בנם של פולניה משושלת יגלו ואציל שוודי. זיגמונט ואזה מעביר את בירת פולין מקרקוב לוארשה, ומחלק את הכבוד בין הערים אחרת – קרקוב תהיה עיר המלוכה ווארשה עיר הבירה. העברת הבירה לוארשה ממניעים דיפלומטיים, במטרה לקרב בין הפולנים לכוחה העולה של ממלכת שבדיה.

כינוס הסיים הפולני בתקופת שלטון זימונט ואזה ה3

זיגמונט שלט בפולין בשנים 1587-1632. בתקופה זו שבדיה הולכת ומתחזקת ומאיימת על פולין מכיוון אחד, מכיוון דרום מתחזקים הטורקים, שכובשים גם את הבלקן ובמקביל פולין נמצאת במתח מתמיד מול הדוכסות הגדולה של מוסקבה. אל מול כוחות אלו מפתחת פולין את האתוס של "המבצר הקתולי", שיצטרך לעמוד בפני הפרוטסטנטים השבדים, האורתודקסים מרוסיה והאיסלאם הטורקי. ואזה פותח בצעדים אקטיביים לחיזוק מעמדה של פולין, וב1610 מכריז מלחמה נגד רוסיה – בניסיון לתפוס את כיסאו של דוכס רוסיה שמת. הוא מגיע עד מוסקבה, כובש אותה ומחזיק בה שנתיים! הצבא היחיד שעשה זאת – בניגוד לנפוליאון והיטלר. ברוסיה מבקשים מוואזה להמיר את דתו לאורתודוקסיה נוצרית, והוא לא מסכים. עקב התקוממות המקומים חוזר וואזה לפולין.

ב1648 – מרד הקוזקים נגד הפולנים. הקוזקים היו בני שבט פולני-רוסי-אוקראיני, שישבו בדרום-מזרח פולין (האזור שכיום הוא רומניה ודרום אוקראינה) שסבלו מבעיות זהות. הם מחליטים להשתחרר מעול השלטון הפולני, ולעבור לרוסיה. ב1648 הם יוצאים למלחמה כנגד פולין, ופורעים ביהודי פולין והאיזור "על הדרך". מרד זה, שנמשך עד 1649, מכונה בהיסטוריה היהודית פרעות ת"ח ות"ט.

צבא הקוזקים בהנהגת חמלניצקי 1648

ב1655 יתקפו השוודים את ממלכת פולין מהצפון. ההיסטוריונים הפולנים ייקראו למלחמה זו "השיטפון השוודי" , והיא תימשך 3 שנים בתוך גבולות פולין. קרל העשירי מלך שבדיה כבש את קרקוב וורשה, אולם הובס אחרי מצור על צ'נסטוחובה. לניצחון לא היו תוצאות גיאוגרפיות והשבדים נסוגו לאזור שליטתם לפני המלחמה. את הניצחון במלחמה מייחסים הפולנים ל"מדונה השחורה" מצ'נסטוחובה (ציור של מריה הקדושה הנשמר במנזר שם, ומאז נחשב למגן המדינה). לקריאה נוספת – כאן.

פולין מבססת את מעמדה כ"מבצר הקתוליות של אירופה", אך במחיר כבד. לפני המלחמות מונה פולין 10 מ' תושבים, ולאחריה רק 6 מ'. לקראת סוף המאה ה 17 התקבלה בפולין פריבילגיה לפיה לכל המצביעים יש זכות וטו. את המלך הבא יבחר הסיים בהסכמה – זכות וטו של האצילים על כל החלטה, מתממשת, ומתממשת … פולין לא מצליחה להעביר כך אף חוק חדש במדינה.

בשנת 1683 יתאסף הצבא הפולני בפעם האחרונה – להגנה על וינה שנמצאת בתחומי פולין אז כנגד פלישת הטורקים. המלך יאן סובייסקי יוביל את הצבא הפולני לניצחון באמצעות יחידה מיוחדת המורכבת מהכוזרים, ויהדוף את הטורקים חזרה לארצם. גם הקרב הזה נחשב בדברי ימי הפולנים לקרב בו "הצילו את אירופה".

יאן סובייסקי לאחר ניצחונו על הטורקים

ב 1763 נבחר מלכה האחרון של פולין – סטניסלב-אוגוסט פוניאטובסקי. במשך השנים ניסו הפולנים לבצע כל מיני רפורמות, אך הן כשלו והממלכה הפולנית נמצאה בתהליך החלשות ביחס למעצמות אירופה האחרות. ביטוי לכך היה למשל התערבותה של הצארית של רוסיה, קתרינה, בהצבעות של הסיים הפולני.

קתרינה הסכימה שהמלך הפולני הבא יהיה פוניאטובסקי בגלל שהיה ביניהם קשר רומנטי. היא תכננה שהוא יסור למרותה, אבל בפועל הוא לא פעל לפי הציפיות שלה ובמקום להיות נאמן לה, המשיך לנסות לבצע רפורמות שיחזקו את המדינה הפולנית. קתרינה בתגובה תוקפת את פולין והיא למעשה זו שמחלקת ב 1772 את פולין לראשונה בכך שמספחת לעצמה חלקים מפולין ומאפשרת על בסיס הסכם איתה, גם לאוסטרים ולפרוסים לספח לעצמם חלקים אחרים.

מפת חלוקת פולין

פוניאטובסקי מצידו ממשיך בניסיונותיו לבצע רפורמות. הוא מכנס את האצילים ל"סיים" של 4 שנים (1789-1793) וב 3.5.1793 הסיים מעביר חוקה חדשה, מתקדמת ביותר, שהיא החוקה הראשונה באירופה והשניה בעולם (אחרי ארה"ב, 1776). זו חוקה ליברלית מאוד באופן יחסי לתקופה, שמעניקה חופש לאזרחי פולין, כולל לחקלאים וליהודים. בפועל החוקה לא התממשה כי פולין נכבשה כמעט מיד אח"כ ונעלמה כישות מדינית עצמאית ל 120 השנים הקרובות.

הצבעת הסיים על חוקת פולין , ה3 למאי 1791

חלוקת פולין תיצור באירופה תמונה גאו-פוליטית חדשה; רוסיה ענקית והגמונית. פרוסיה, המדינה הטבטונית שכמעט ונעלמה לאחר קרב גרונוולד, הופכת לנסיכות הגדולה והחזקה ביותר במדיניות גרמניה. אוסטריה (בהמשך אוסטרו-הונגריה) נשלטת ע"י המשפחה ההבסבורגית שכבר מאות שנים שולטת גם על מערב גרמניה.

העם הפולני ימצא את עצמו במשבר לאומיות , בו יידרש לתת תשובה לכיבוש ע"י 3 מעצמות מצד אחד ולאובדן עצמאותו הרוחנית מצד שני. את עידן זה יובילו מנהיגים פולניים פטריוטיים, כדוגמת המשורר אדם מיצקייביץ', תדאוש קושצ'ושקו וברק יוסלביץ'.

שושלת פיאסט וראשיתה של האומה הפולנית

פוסט זה הינו חלק מסדרת פוסטים בעקבות קורס למדריכי פולין שנערך ביוזמת המכון הפולני – Polish Institue Tel Aviv. את ההרצאות סיכמו חברים לקורס במסגרת המפגשים, ואתם מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים בסדרה בקישור כאן. ופרטים נוספים אפשר למצוא כאן

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

ההיסטוריה של ממלכת פולין נחלקת ל3 תקופות :

  1. 966-1370 – שלטון שושלת פיאסט (Piast)
  2. 1385-1572 – שלטון השושלת היגלונית (Jagiellonian)
  3. 1572-1793 – שלטון האצולה הנבחרת (שלטון הסיים).

עד לשנת 966 השטח בו נמצאת פולין כיום אוכלס בעיקרו ע"י שבטים נודדים, אצילים וכפריים שניהלו חיים פשוטים למדי בימי הביניים. מקור השם פולין (Polska) הגיע מבני שבט פולַנְיִה (Polanie), המזכיר את המילה שדה (Pole).

הנסיך מיישקו הראשון, שליטה הראשון של פולין מקבל על עצמו את הנצרות

נסיך צעיר בשם מיישקו (Mieszko I) אשר התגורר בויישנו, פוזנן היה הראשון לפתח שאיפות לאומיות פולניות.מיישקו הבין שכדי להפוך לגורם פוליטי משמעותי באירופה, הוא צריך לקבל על עצמו את הנצרות. אל הנצרות  אפשר להצטרף באותם ימים דרך נישואין או בהפסד במסעות הצלב- מיישקו בוחר בדרך הנעימה ומחליט לשאת את הנסיכה הצ'כית דוברובה בשנת 966. האפיפיור מכיר בו כשליט בפולין, ומעניק לו את מעמד הנסיך.

כשעלה בנו של מיישקו, בולוסלב (Boleslaw Chrobry), לשלטון החליט לבסס את מעמדו ולהרחיב את סמכותו כשליט פולין – ובשנת 1000 הוא אירגן תערוכה צבאית גדולה בארמונו והזמין אליה מלכים ובני אצולה מגרמניה והסביבה. התצוגה הקנתה לו את ההכרה ובעקבות זאת קיבל על עצמו בשנת 1025 את מעמד מלך פולין הראשון.

בולוסלב פתח במלחמה הראשונה עם גרמניה. הוא הפסיד חלק קטן באזור הצפון-מערבי, אבל מרוויח חלקים בדרום ובמזרח, ומרחיב את גבולות פולין. הוא שולט על שטח רב ובו מעט פחות ממיליון תושבים.

מפת פולין בשלטון מיישקו (ורוד כהה) ובולוסלב ה1 (ורוד בהיר). (966-1025)

ב300 השנים הבאות ישחזרו מלכי פולין את עלילות משחקי הכס, וינהלו קרבות שונים ברחבי האזור. בפולין קמות נסיכויות שונות הצוברות כוח ואוטונומיה, ומנהלות קרבות ביניהן – אבל בתחומי המדינה ותחת סמכות המלך. פולין בשנים האלו סוחרת בעיקר בענבר (לראייה הצעצועים המכוערים בסוקיניצה) ומוכרת אותו לעולם, בציר מסחר שעובר מהודו ועד לים הבלטי.

הנסיכים יחלקו ביניהם את שטח פולין, אך החלוקה מביאה גם לתוצאות פוליטיות לא צפויות, כמוהן המדינה הטבטונית בצפון פולין:

מסדר האבירים הטבטוניים נוסד במאה ה11, ואביריו יצאו במאה ה-11 מאזור גרמניה לכיוון ארץ הקודש על מנת להילחם במוסלמים במסעות הצלב.כאשר חזרו הטבטונים לאירופה, מיומנותם הפכה אותם לצבא להשכרה.

סמל מסדר האבירים הטבטוניים (מקור: ויקיפדיה)

בשנת 1226הוזמנו הטבטונים להילחם עבור אציל פולני בשם מז'ובייסקי בשבטים הפגאנים באיזור פרוסיה, אשר איימו על אדמותיו. הטבטונים סיימו את הקרב בהצלחה, אך החליטו להתיישב בצפון פולין ולהקים שם את המדינה הטבטונית (באופן לא פורמלי – שלוחה של גרמניה). מדינת הטבטונים התפתחה למדינת ענק, דוברת גרמנית, שכבר בימיו של קאז'ימייש הגדול שלטה על המוצא לים הבלטי. ב1283 תהפוך המדינה ל"פרוסיה" – ותאיים בנוכחותה על ממלכות פולין וליטא. בתחילת המאה ה13 מתיישבים גרמניים יגיעו לפרוסיה, והאפיפיור פורש עלייה את חסותו.

פרוסיה הופכת לאיום קבוע על פולין, ותיקרא במאה ה19 "גרמניה המזרחית". השטח הפרוסי יהווה איזור מריבה קבוע בין פולין לגרמניה, ולמעשה הסיבה הרשמית לפרוץ מלחמת העולם השנייה תהיה סירובה של פולין ב 1939 לדרישתו של היטלר לאפשר חיבור בין אזור זה לשאר גרמניה באוטוסטרדה. פרוסיה תיעלם רק לאחר מלחמת העולם השניה ב1945.

ב 1241 פלשו השבטים המונגולים לאירופה והגיעו עד לפולין וגרמניה. הם אומנם ניצחו בקרב ליגניץ (שלזיה), אך ספגו אבדות קשות ולכן עצרו את התקדמותם וחזרו לאסיה. צבא ממלכת פולין היווה חלק חשוב בקואליציה של פולנים, צ'כים וגרמנים שנלחמו בצבא המונגולי ועצירתם נחשבת עד היום לגאווה עבור פולנים פטריוטים.

החל מהמאה ה 13 מגיעים מיעוטים רבים לפולין וביניהם גם יהודים. בשנת 1264 יינתן כתב הזכויות הראשון ליהודים ע"י הנסיך בולוסלב "המתפלל" היושב בקאליש. כתב הזכויות מעניק 33 פריבילגיות, ביניהן מינוי רב לדיון בנושאי מחלוקת בקהילה, הבטחת חופש דת, חופש עיסוק, חופש תנועה בפולין. היהודים מקבלים הזדמנות ליצור מעמד חדש – ליד האצולה, הכנסייה והבורגנות. מעמד זה יאפשר להם הרבה אך גם יעורר טינה וסכנות מצד שני.

חברת ימי הביניים התחלקה לרוב לשלושה מעמדות, או מעגלי שייכות: אריסטוקרטים ברמות שונות, כנסייה וזעיר בורגנים. רק למי ששייך לאחד מהנ"ל יש זכויות כגון חופש תנועה והיהודים לא היו שייכים לאף אחד מהמעגלים הללו. כתבי הזכויות כדוגמת זה של קאליש, מוענקים ליהודים בגלל דתם השונה ומעמדם הלא ברור. האינטרס של המלוכה הפולנית הוא בעיקר כלכלי – היהודים מסמלים קוסמופוליטיות והיכרות עם העולם הגדול, ומכאן מקומם בפולין.

לשלטון עולה קאז'ימיש הגדול (Casimir III the Great, שלט בין 1333–1370) אשר פיתח את פולין הן במישור הפוליטי והן בענייניה הפנימיים. קאז'ימיש איחד את הממלכה הפולנית מחדש, מילא את אוצר המדינה וייזכר לימים כמי שבתקופתו הפכה פולין למדינה בנוייה מאבן ולא מעץ. המלך קובע את עיר הבירה של פולין בקראקוב, עורך בפולין קונגרסים וכנסים בין-לאומיים ומוביל את קו השלום ושימור המאזן הפוליטי של מרכז אירופה באותם ימים.

מפת פולין בזמן קאז'ימיש הגדול – מתפרשת עד המזרח, ומאבדת את שטחיה במערב (מקור – ויקיפדיה)

הפיתוח הכלכלי של פולין משפיע על תנועת היהודים לכיוונה, ובשנת 1334 מעניק קאז'ימיש כתב זכויות לכל היהודים ברחבי פולין. כתב הזכויות של קאז'ימייש דומה מאוד לכתב הזכויות מקאליש, אך יש לו תוקף משמעותי בהרבה. כתב הזכויות של קאז'ימייש נותן אוטונומיה ומקום ליהודים, אך גם מגדיר אותם כקבוצה מובחנת, על כל ההשלכות של הדבר. ההתיישבות היהודית בתקופת קאז'ימיש תתמקם בעיקר בתווך בין פולין לגרמניה, מכאן תצמח גם שפת היידיש המשלבת פולנית, גרמנית ועברית.

בשנת 1370 נפטר קאז'ימיש הגדול. לא היו לו בנים ולכן הוא מעביר את השלטון לאחיינו – לודוויג ההונגרי – שלצערו נולדו לו רק בנות. לודוויג ממנה את ביתו בת ה-7 ידוויגה (Jadwiga) להיות יורשת העצר. אצילי פולין התנגדו למהלך בתחילה, אך "הסכימו" לו עקב ויתור של המלך על חלק מסמכויותיו ופריבילגיות שהעניק להם החל מ 1374. ידוויגה תמונה למלכת פולין רק בתנאי שתינשא לגבר חזק מהאיזור.

לאחר חיפושים קצרים עלה שמו של ולדיסלאב יגלו (Władysław II Jagiełło), נסיך ליטא כמועמד לשידוך, תמורת התנצרותו. לאחר שהסכמתו התקבלה נישאו השניים – הוא בן 18 והיא בת 7, התחתנו והתנצרו. האיחוד בין פולין וליטא, בשנת 1385, הוא למעשה האיחוד המדיני הראשון באירופה.

ידוויגה מלכת פולין