האם ידע השב"כ על הכוונה להתנקש בישראל קסטנר?

בשנת 1952 האשים העיתונאי מלכיאל גרינוולד את ישראל קסטנר, יהודי יוצא הונגריה אשר שימש כדובר משרד המסחר והתעשייה כי בזמן מלחמת העולם השנייה שימש כמתווך של הנאצים, הסתיר את דוח "ורבה וצלר" מהציבור והציל את עשירי יהודי הונגריה על חשבונה של כלל יהדות הונגריה שנטבחה כליל באוגוסט 1944.

גרינוולד ביסס את אשמותיו על שני דברים – הראשון הוא הידיעות ההולכות ומצטברות על קורות יהודי אירופה בתקופת המלחמה שאך הסתיימה לה. והשנייה היא אווירת החיסולים ההדדית שהשתררה בישראל בתקופה שלאחר חקיקת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. "עוזריהם" היו לרוב קאפואים ואנשי דרג ביצוע נמוך, אשר זוהו ברחוב באקראיות והועמדו לדין. בישראל של אותם הימים הועמדו לדין כמה מקרים בודדים (ברובם נגזרה אשמה על המבצע אולם העונשים הוקלו משמעותית בשל הקושי לשפוט את המבצעים עצמם), אך לראשונה הופנתה טענה ציבורית כנגד איש הממסד, ששימש בעמדה ציבורית בכירה המקבילה ליודנראטים של פולין.
בעידודם של השר דב יוסף והיועץ המשפטי לממשלה, תבע קסטנר תביעת נגד את גרינוולד, כשהוא נאבק על שמו הטוב. המשפט הפך את היוצרות ולאחר כשנתיים בשנת 1955 נמצא קסטנר אשם והעיתונים זעקו כי "מכר את נשמתו לשטן". ההפרדה בין יהודי הונגריה לבין המיוחסים שבהם הכתימה את ידיו של קסטנר באחריות לרציחתם חסרת ההתנגדות של כ-400,000 יהודים.
הפרשה הכתימה את אנשי מפא"י בכללותם, הציבור כעס על הנהגת הישוב שלכאורה חיפתה על ישראל קסטנר וניסתה לגונן עליו מהטענות. קישורים בלתי נמנעים בין ההגנה על קסטנר במשפט ובין עמדת הישוב בתקופת המלחמה גרמו ללחץ ציבורי עצום על ראש הממשלה משה שרת, שפיזר את הממשלה והרכיב את הממשלה מחדש ללא סיעת "הציונים הכלליים" שהייתה חברה בקואליציה ונמנעה בהצבעת אי האמון שהוגשה כנגדה.

סופה של פרשת קסטנר עצובה כמעט כמו תחילתה. במרץ 1957, במהלך העירעור שהגיש קסטנר נגד פסק הדין שנקבע לו, התנקשו שלושה צעירים בחייו. ישראל קסטנר הפך לנרצח הפוליטי הראשון במדינה הצעירה, ושלושת המתנקשים נתפסו ונשפטו למאסרי עולם, אך שוחררו לאחר 7 שנים.
אבל, פרשת קסטנר עדיין ממשיכה להופיע בכותרות. כמעט 60 שנים אחרי הרצח, מופיעה הכתבה הבאה הטוענת כי השב"כ ידע על הכוונה להתנקש בקסטנר, אולם לא פעל מספיק למנוע את הרצח. אחת הטענות המובאות בכתבה היא עילת נקמה סמוייה, של אנשי שב"כ יוצאי הונגריה שקרוביהם היו בין הנספים בתקופת המלחמה. אמת לאמיתה או קונספירציה היסטורית? גם כאן, רק הזמן יגיד. מוזמנים לקרוא ולהגיב.

ספרות הגלות החדשה

הפינה האהובה עליי בברלין, צולם בקיץ 2013

המשוטט בין המילים הכתובות בישראל בשנתיים האחרונות ימצא את עצמו שוחה בתוך ספרות הגלות החדשה. גלות, ולא גולה – משום שרבים הכותבים המציעים את הברירה 'הטבעית' העומדת לטעמם בפני בני דורנו, והיא לעזוב את הארץ. חלקם של הכותבים יציעו את המילה הקוסמופוליטית 'הגירה', ומסבירים כי "מהגרים היו תמיד חלק מקידמה וחילופי תרבויות", חלקם מזהירים מדיסטופיה מזרח תיכונית ומספרים על ישראל שאבדה, המדממת אזרחיה אל הים התיכון בסירות טרופות, משל למדינה עצמה (בעניין הזה אני ממליץ על 2023 של יגאל סרנה , שהפך אותי בכאבו) ובימים האחרונים עולה שוב הטיעון המוכר והיקר "יוקר המחייה", הפעם בדמות מילקי ומיץ תפוזים גרמניים וזולים להכאיב. בעמוד עולים לברלין טוענים הטוענים ובצדק כי אפשרויות הקיום החומרי בישראל הולכות ומצטמצמות, ומזכירים את הגזרות חסרות הרחמים של ממשלת ביבי-בנט-לפיד המזנבת יותר ויותר בציבוריה החלשים והפגיעים ביותר.

הפינה האהובה עליי בברלין, צולם בקיץ 2013

הפינה האהובה עליי בברלין, צולם בקיץ 2013

קשה לעמוד בפני הטיעונים – ישראל של 2014 נראית כמתאמצת לגרום לאזרחיה להתייאש ממנה. החל מחקיקה אכזרית נגד זכויות אדם, דרך מדיניות ניאו ליברלית מפריטנית ומפרידה, סכסוך צבאי בלתי פוסק ואובדן אופק מדיני. לדעתי, אין קורא לטקסטים האלה שאינו כואב אותם, מוצא את כאביו בהם, נצבט ומהרהר באפשרויות העומדות לפניו כשהוא חושב לעצמו "האם באמת זו המדינה האידיאלית שיכולה להיות לנו?". מנגד, מציעים החולמים את "הגולה החדשה" – ומזמינים להגר לאירופה, לאמריקה, לאוסטרליה – לכל מקום בו הויזות זורמות כמים ושיעורי הגרמנית ניתנים בשפע. דווקא שם, בגולה החדשה נוכל לחיות בכבוד, מתוך תקווה ואמונה בטוב שעוד יכול להיות לנו. האם כשהגבולות יוסרו התקוות יגאו? האם רוצים הגולים החדשים לקיים חברת מופת בברלין וסידני – או מבקשים להיטמע ולהיות אחד האדם בקוסמופוליטיות המתעתעת?

מכל אלו אני מבקש להצביע על נקודה מעניינת – והיא שרוב רובם של הקוראים מבקשים לחיות את חייהם בשקט, להשתחרר מטרדות הקיום, "אין להם זמן לשבת במאהל ברוטשילד" ולנפנף בכרזות דהויות ודרישות עממיות. מה אם כל הלייקים והתגובות המייאשות היו מיתרגמות למחאה פנים ישראלית? משיח קורבני וחסר כוחות לשיח ריבוני להוט לשינוי? מה אם על כל מכתב מעודד הגירה היה כאן מכתב מעודד עשייה חיובית? ותהיה אשר תהיה, חינוכית, קואופרטיבית, חברתית, שכונתית, יזמית – העיקר שתהיה. רבה ההזדהות ככל שתהיה עם סופרי הגולה החדשים – חברים ובני משפחה קרובים ואהובים – קשה שלא להצביע על הכניעה, על הויתור במאבק מול המציאות היומיומית, על אובדן הביקורת והתקווה לשינוי. ייתכן ועם חזרתם של היהודים לגולה, אנחנו צופים בחזרתה של הרוח הגלותית ליהודים.