להיות יהודי בעיניים פולניות

פוסט זה הינו חלק מסדרת פוסטים בעקבות קורס למדריכי פולין שנערך ביוזמת המכון הפולני – Polish Institue Tel Aviv. את ההרצאות סיכמו חברים לקורס במסגרת המפגשים, ואתם מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים בסדרה בקישור כאן. ופרטים נוספים אפשר למצוא כאן

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

בפוסט זה אסקור את הגישה הרווחת היום במחקר ביחס לדמותו של היהודי בתרבות הפולנית. השורשיות העמוקה של היהודים כחלק מהעם הפולני נזכרת במיוחד בספרה של אלינה צַוַואה "על דמות היהודי בתרבות הפולנית" (פורסם ב1987), בו בעיקר מוזכרות דוגמאות רבות לנועחות העוצמתית של היהודי והיהודים בחברה הפולנית. צוואה טוענת כי מתחילת הגעתם של היהודים לפולין (בסביבות המאה ה13-14) הם שיחקו את תפקיד השעיר לעזאזל, ובנקודות זמן מסוימות הם אף הפכו למושא של זעם העם. למה?

תחילתה של שנאה זו נובעת מההבדל האמוני – שמקורו בשנאת ישראל הקדומה וההאשמה ברציחתו של ישו. ליהודים אין אז סמכות שתגן עליהם מפני ההאשמות האלו, וגם כאשר ניתנו להם פריבילגיות, לא תמיד הן נאכפו ע"י רשויות הממלכה. כל עוד לא היוו היהודים איום כלכלי על המעמדות המיוחסים, לא ראו בהם אויבים והתייחסו אליהם בידידות. כך גם היה יחס אוהד וסובלני בפולין אל הצוענים במשך תקופה ארוכה מפני שגם הם לא היוו איום כלכלי או תחרות. בין המאות 13-18, המצב יחסית סטטי. עם התגברות הקפיטליזם התחילה התחרות הרצינית ואיתה הבעיות והתעצמות הסטריאוטיפים.

הסטריאוטיפים של היהודי בתרבות הפולנית הם תמיד אמביוולנטיים. אומנם לרוב מאופיינים בשליליות, אך לפעמים נפוצים דימויים חיוביים. לא פעם זה בא ביחד. כך למשל, היהודים נחשבו חכמים אבל חמדנים, נקיים וגם מטונפים, פיקחים ומניפולטיביים, נשות היהודים לא פעם מצויינות בתרבות הפולנית כיפות מראה ודוחות כאחד. היו אמירות שצריך לזרוק את הגברים ולהשאיר את הנשים. הכיעור או הגועל יוחסו בעיקר לגברים, עם חיבור נפוץ למקצועות מסוימים. היהודים גם נחשבו למי שלא יפגעו במדינה הפולנית בזמן מלחמה, אבל מצד שני הם פחדנים ולכן גם לא ילחמו עבורה.

דמויות יהודיות, מתוך תערוכה במוזיאון יהודי גליציה, קרקוב

דמויות יהודיות, מתוך תערוכה במוזיאון יהודי גליציה, קרקוב

לאמביוולנטיות הזו היה תפקיד חברתי חשוב, והיא הצליחה לפשר על חיי היהודים בפולין שנתקלו כל הזמן בשלל מצבים וצרכים. האמביוולנטיות היא שאפשרה את המעבר בין הדברים בצורה סבירה. היהודים נתפסו ע"י הפולנים כאנשי קהילה ומשפחה, מנומסים וישרים. בתמהיל האמביוולנטיות, הם נתפסו במקביל גם כנצלנים וכמי שעוסקים בהונאה. הרבה סטריאוטיפים נוצרו על בסיס נושא ההיגיינה. הם נחשבו למי שחיים בצורה לא היגיינית, כנראה בגלל המגורים הצפופים. מצד אחר, לחיוב, נחשבו למי שלא נוהגים לשתות אלכוהול והדבר העיד על יושרם ובקיאותם.

סטריאוטיפים בולטים מאוד נוצרו סביב עיסוקי היהודים בפולין: היהודי הוא סוחר, מלווה בריבית, או בנקאי. לנו לרוב הדבר ברור כדימוי שלילי, אך חשוב לדייק כאן: "מלווה בריבית" זה עיסוק שלילי בכספים – ולעומתו "בנקאי" הוא דווקא עיסוק מכובד. גם כאן האמביוולנטיות נשמרה. צוואה מציינת בספרה גם כי ליהודים נוצרו בעצמם סטריאוטיפים על פולנים: והם לא משפחתיים, לא מנומסים ולא סבלניים, רעשניים, בעלי רמה אינטלקטואלית נמוכה, חסרי ביטחון ביחס למערב, אוהבים לשתות, לא סולידריים ומפולגים. מצד שני ניתן למנות סטריאוטיפים חיוביים, והם כי הפולנים הם צנועים, כנים וישרים.

האמביוולנטיות והמורכבות שאפפו את היחסים היהודים פולנים היו כנראה חלק משמעותי במרקם היחסים בין השניים. יהודי פולין שחיו בה קרוב לאלף שנים הצליחו לשמור על המצב העדין והמורכב הזה למעשה עד לאחר מלחמת העולם השנייה.

יהודים פולנים חברי מפלגת הבונד, 1917

יהודים פולנים חברי מפלגת הבונד, 1917

והזמנה להרצאה בנושא:

בשבוע הבא יגיע לארץ ד"ר מיכאל בילביץ', מנהל המרכז לחקר דעות קדומות באוניברסיטת וורשה וירצה בנושא  "אנטישמיות בפולין: שורשים פסיכולוגיים והיקף התופעה בימינו". המרכז לחקר דעות קדומות באוניברסיטת ורשה ערך מספר סקרים, בהיקף לאומי, אודות האנטישמיות בפולין. בהתבסס על מחקרים אלו, מנסה המרכז לאמוד את היקף התופעה בפולין של היום, בשלושת מופעיה השונים: אנטישמיות המבוססת על אמונה בקיומה של קנוניה, אנטישמיות הקשורה בשואה וזו המסורתית-דתית. ההרצאה של ד"ר בילוויץ' תדון בגורמים הפסיכולוגיים והכלכליים של האנטישמיות בפולין, העולים מן הסקרים שנערכו, לצד עמידה על מגבלות הכלי ביכולת לאבחן את התופעה.

ההרצאה תתקיים ביום א', 6.4.2014 בשעה 16:00, חדר 449, בניין גילמן, אוניברסיטת תל אביב. מצורפת ההזמנה להרצאה באונ' ת"א, והזמנה להרצאה נוספת, בחיפה. האירוע בחסות המכון הפולני.

 

מודעות פרסומת

הלאומיות הפולנית במרוצת ההיסטוריה

פוסט זה הינו חלק מסדרת פוסטים בעקבות קורס למדריכי פולין שנערך ביוזמת המכון הפולני – Polish Institue Tel Aviv. את ההרצאות סיכמו חברים לקורס במסגרת המפגשים, ואתם מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים בסדרה בקישור כאן. ופרטים נוספים אפשר למצוא כאן

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

שתי שושלות היו בפולין והן מבטאות הלך רוח פולני שונה לגבי שאלת הלאומיות והזהות של פולין. פיאסט מסמלים לאומיות גבוהה מאוד, ולעומתם הייגלונים מסמלים פולין רב-תרבותית ופתוחה. שתי דוגמאות בולטות לגיבורים לאומיים פולניים הם תדאוש קושצ'יושקו (Tadeusz Kościuszko1746-1817) ו-ברק יוסלביץ (Berek Joselewicz 1764-1809).

תדאוש קושצ'יושקו

תדאוש קושצ'יושקו

תדאוש קושצ'וצ'קו היה אריסטוקרט פולני ממעמד הביניים של האצולה (בערך 10% מהעם הפולנים היו שייכים לרבדים שונים של  מעמד האצולה). קושצ'ושקו למד בבית הספר הראשון למקצועות הצבא בפולין. לאחר לימודיו עבר לצרפת ושם ספג את רעיונות החופש, השוויון והאחווה מבנג'מין פרנקלין שפעל במקביל בפריז ופילדלפיה במשך כעשרים שנים. ב1783 נסע לארה"ב וכחלק מתפיסתו הקוסמופוליטית של שחרור, נלחם שם במלחמת השחרור האמריקאית והגיע לדרגת גנרל בצבא המורדים.

ב 1789 חזר לפולין. הוא גנרל בצבא ה commnwealth, מפסיד לרוסים ב 1792 ועוזב שנית.  שנתיים אחרי עזיבתו,  ב 1794, הוא חוזר כדי להוביל את המרד הפולני ברוסים. הוא כותב מניפסט שמצהיר על כוונות המרד וביניהן שוויון וחופש לכולם, כולל לאיכרים. הוא מוביל התקוממות שבה הנשק העיקרי של הפולנים הוא חרמשים, נכלא ע"י הצאר, משוחרר ושוב נוסע לארה"ב. המרד השלישי יוביל לחלוקת פולין ב1795 בין רוסיה, גרמניה ואוסטרו הונגריה, ולאובדן העצמאות הפולנית עד לאחר מלחמת העולם הראשונה.

לאירופה הוא חוזר בתקופת נפוליאון. קושצ'וצ'קו לא מאמין להבטחות נפוליאון על שחרור לפולנים ובהמשך הוא עובר לשוויץ ושם הוא מת. הוא היה האדם הראשון שנקבר בוואוול למרות שלא היה מלך. קושצ'וצ'קו שייך להלך הרוח היגלוני. איש העולם הגדול, בעל תפיסה רחבה והשכלה ממקורות שונים, לוחם צדק ברחבי הגלובוס ובעל דעות מודרניות ומתקדמות.

ברק יוסלביץ'

ברק יוסלביץ'

ברק יוסלביץ' היה במקור מקובנה. הוא עבד בתור מנהל חשבונות, נסע הרבה בעולם וגם הוא נחשף לרעיונות המהפכה הצרפתית. כשקושצ'וצ'קו מתחיל ב 1794 את ההתקוממות, יוסלביץ' מבקש ממנו רשות להקים יחידה יהודית לוחמת. קושצ'ושקו שהתחנך על ברכי רעיון הזכויות השוות לאדם, והלאומיות מבוססת האזרחות העניק ליוסלביץ' את הרשות להקים יחידה יהודית בצבאו, ובאוקטובר 1794 כתבו קושצ'וצ'קו ויוסלביץ' קול קורא משותף, ביידיש ופולנית, שנועד ליהודים. היהודים נקראו לסייע במרד הפולני, הובטחו להם שוויון וחופש והם הוכרו כקבוצה הנמצאת תחת דיכוי.

פרט לסיוע עקיף שניתן מהקהילה היהודית, התגייסו ליחידה של יוסלביץ' כ 5000 יהודים שלקחו חלק פעיל במרד. זו היתה יחידה "יהודית למהדרין", לחייליה הוגש מזון כשר, והם שוחררו מלחימה בשבת פרט למקרה אחד (באישור רב היחידה כמובן) בו לא היתה ברירה, אז תקפו הרוסים את ורשה. ב 1795 הוביל סוּבוֹרוֹב, גנרל בצבא הצאר, מתקפה על וורשה שכללה רצח אכזרי בתושבי רובע פראגה. המתקפה שהתקיימה בשבת, וחיילי היחידה היהודית ששהו נרצחו כמעט כולם. רק כ 20 לוחמים שרדו מהיחידה וביניהם יוסלביץ' עצמו. הייתה זו מכה ניצחת בדרך לכישלון המרד בשנת 1975.

לאחר כישלון יחידתו גלה ברק יוסלביץ' לאיטליה, והמשיך ללחום בקרבות רבים תחת חסות נפוליאון. על לחימתו בקרב אוסטרליץ קיבל את אות הגבורה הגבוה ביותר בצבא פולין "וירטוטי מיליטארי". חזר לפולין ונהרג בקרב שהתקיים בקוצק, 1799. יוסק ברקוביץ בנו של ברק יוסלביץ ימשיך את דרכו ב1831, בהנהגת "מרד נובמבר 1831" נגד הרוסים עצמם. גם בנו של יוסלביץ' רצה להקים יחידה יהודית, אבל פרנצ'יסק מוראבסקי, מנהיג המרד, לא הסכים לכך. בתקופה זו הלאומיות הפולנית היתה יותר אתנית והם לא היו פתוחים לרעיונות כאלה כמו קושצ'וצ'קו. ב 1938 יכתוב את סיפורם עמנאול רינגלבלום במסגרת ספר על היהודים במרד הפולני.

מרד 1831 נכשל והשכלות הכישלון באו לידי ביטוי בעיקר בפגיעה בסמלי תרבות פולניים וגירושים לסיביר. משכילים פולנים היגרו בעקבות כישלון המרד מפולין, בעיקר לצרפת, הגירה שהפכה לכמעט "מסורת" של הגירת משכילים (כמו למשל אדם מיצ'קביץ').

סיפורם של יוסלביץ וקושצ'ושקו משקף זווית מעניינת על הדימוי היהודי בעיניי הפולנים. קריקטורות ופרסומים שונים שפורסמו במאה ה- 16 טענו כי היהודים לא יודעים ואינם יכולים להילחם, זאת על אף העובדה שקהילות יהודיות שנמצאו בספר נאלצו להיאבק בגורמים שונים, גם אם לא מדובר במלחמה של ממש.

קושצ'וצ'קו וברק יוסלביץ' הפכו לסמלים, למיתוסים של ממש: קושצ'וצ'קו הוא גיבור פולני עד היום, סמל למאבק על חירותה של פולין המחולקת. יוסלביץ' הופך למיתוס בעיקר בקרב יהודים. ברגע שנעלמה הקהילה היהודית בפולין, נעלם גם הגשר המחבר בין הזיכרון של יוסלביץ' לבין העם הפולני. את חשבון ההיסטוריה עם ברק יוסלביץ עורכים בפולין בערים הגדולות, שם כמעט בכל עיר גדולה יש הנצחה לשם ברק יוסלביץ'.

אדם מיצקייביץ' והפואמה "פאן תדאוש"

אדם מיצקייביץ' והפואמה "פאן תדאוש"

שאלת הלאומיות הפולנית הטרידה גם את אנשי הרוח בפולין, הבולט מביניהם היה המשורר והסופר אדם מיצקייביץ', (Adam Bernard Mickiewicz, 1798-1855). מיצקייביץ התגורר בפריז, ונחשב למשורר הלאומי הפולני בעיקר לזכות יצירתו "פאן תדיאוש" (Pan Tadeusz), בה סיפר על מאבקה של פולין בליטא בין השנים 1810-1812. ביצירה מופיעה דמות בשם יענקל'ה, בעל פונדק יהודי, המארח בפונדקו דמויות המתלבטות האם להצטרף לצבא נפוליאון. יענקל'ה היהודי מעודד אותם להתגייס ונותן דוגמה למהי פטריוטיות טובה – מיצקייביץ יסביר אח"כ כי יענקל'ה הוא כמו בן דמותו של ברק יוסלביץ' עבורו.

שדה הקרב הרוחני הופך מורכב עוד יותר בתקופת אביב העמים. בשנת 1848 יפורסם המניפסט הקומוניסטי, בפולין הכבושה עימותי הכוחות בין הפולנים לכובשיהם עולים דרגה. בפרספקטיבה היהודית ניתן לאפיין את יהודי פרוסיה ככאלו שהיו מחוברים לעם הגרמני, לעומת יהודי אוסטריה ורוסיה, שראו עצמם כפולנים. ב- 1855 פרצה מלחמה בין רוסיה לטורקיה בחצי האי קרים. מיצקייביץ' תומך ציבורית בהשתתפות של יחידה יהודית-פולנית במלחמה. היחידה מתגייסת ל20 שנים (!) לצבאו של הצאר ומשתתפת במלחמה עם הרוסים נגד הטורקים.

ב- 1861 מתקיימת הפגנה גדולה נגד הרוסים. נזיר מכנסייה מקומית נהרג בהפגנה, ונער יהודי צעיר בשם מיכאל לנדי (Landy) מרים את הצלב שנפל לו והמשיך לשאת אותו עליו לאורך כל ההפגנה. לנדי נהרג באותה הפגנה מאוחר יותר וסיפורו הפך לסמל של הסולידריות בין היהודים והנוצרים במאבק על פולין חופשייה. ב- 1863 נערך מרד חמוש שלישי של הפולנים. הסיבה למרד – ניסיון לחסל את התרבות הפולנית. במרד הזה הוקמה שוב יחידה יהודית מכיוון שרעיונות המרד היו דומים לרוח של קושצ'וצ'קו. זהו כנראה המאבק הגדול המשותף האחרון של יהודים ופולנים.

בחלק המסופח לרוסיה אוסרים הרוסים על לימוד פולנית בבתי הספר. את ההתנגדות לרוסים מובילים אנשי הכנסייה. בחלק הפרוסי ביסמרק קובע כי הגרמנית תהיה השפה היחידה בבתי הספר, ניתן לדבר פולנית אך לא בעידוד השלטונות. הכנסייה הפרוטסטנטית הגרמנית מנהלת מאבקים עם הכנסייה הקתולית בפולין.

בחלק המסופח לאוסטריה היחס לפולנים נעים יותר ומעודד רב-תרבותיות. הפולנים והאוסטרים שניהם קתולים, וקרקוב חוזרת להיות מרכזה הרוחני של האומה הפולנית. הזהות הפולנית נשמרת בעיקר בזכות התרבות. התקופה הרומנטית בספרות עוזרת לעם הפולני לשמור על זהותו. אדם מיצקייביץ' יקרא לעם הפולני "העם הנבחר", ו"ישו של העמים" בהשוואתו את צליבת ישו לחלוקת פולין. האתוס הזה ישמש את הפולנים גם במלחמת העולם השנייה, בה ישוו את חלוקת פולין לאותה תקופה היסטורית.

בשנות ה 60 של המאה ה 19 מתחילה תקופה חדשה, בה מתעוררות תפיסות על אזרחות שקשורה למוצא אתני. הרעיון של אחווה יהודית-פולנית יתקשה לשוב ולהתרומם. פולין עומדת בפני שתי שאלות מרכזיות :

  1. שאלת הלאומיות והאזרחות
  2. התמודדות עם הצמיחה הכלכלית ועליית מעמד בעלי המפעלים והתעשיינים הנוצרים והיהודים.

בעקבות קהילת יהודי בנדין

הרחוב שהיה בבעלות צוקרמן, בנדין

פוסט זה הינו חלק מסדרת פוסטים בעקבות קורס למדריכי פולין שנערך ביוזמת המכון הפולני – Polish Institue Tel Aviv. את ההרצאות סיכמו חברים לקורס במסגרת המפגשים, ואתם מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים בסדרה בקישור כאן. ופרטים נוספים אפשר למצוא כאן

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

בנדין, עיירת ספר בחבל זגלמביה שזכתה לכינוי "ירושלים ד'זגלמביה" (ובפינו – "קרית אתא של פולין" – ועם הקריתים הסליחה) זכתה למקום של חיבה גדולה אצלי. על המקום קראתי לראשונה ב"בגטו ובמרד" , כשמספר יצחק צוקרמן על הקמת האי"ל ושליחותם של מרדכי טננבאום לביאליסטוק ופרומקה פלוטניצקה בבנדין. ביקרתי בבנדין בקיץ 2012, באנדרטת הגטו ובבניין הבונקר של המחתרת ומשם התחלתי צולל בסיפורה של העיר והקהילה העשירה שחיה בה. רקע על העיר אפשר לקרוא בויקיפדיה ובאתר ארגון יוצאי זגלמביה בישראל.

ביקור שני בבנדין ערכתי במשלחת במרץ 2013, שם ציינו 70 שנים למעשה ההתנגדות האמיץ של חברי תנועות הנוער שהתאגדו תחת אירגון "לקרב" בטקס מרגש שערכנו בבונקר. הטקס כלל את סיפור מאורעות הקרב, הקראת קטעים שכתבו משתתפי המשלחת ומפגש מרגש עם עדה שהתגוררה בסמוך לגטו וראתה את הקרב שהתחולל במקום. שם גם נפגשתי לראשונה עם פאבל וקרולינה מייסדי אירגון "שער צוקרמן". סיפורו של הזוג מרשים ומיוחד – קרולינה, תושבת בנדין במקור התעניינה בעבר ובהיסטוריה של העיר. כחלק ממחקריה היא התאהבה בהיסטוריה של הקהילה היהודית בעיר והקימה עם פאוול את האירגון שעוסק בפעילות חינוכית ושימור מבנים וסיפורים של הקהילה היהודית בעיר.

בסיור שערכנו בפולין עם המכון הפולני בקיץ 2013 ביקרנו בבנדין ופגשנו את פאוול וקרולינה לסיור ארוך ומעמיק בעברה של קהילת יהודי בנדין. "הפעם דווקא לא נתחיל בבונקר" אמרה לנו קרולינה בתחילת הסיור. התחלנו את הסיור ברחוב podzamece ליד בניין גבוה – היום מרכז קהילתי המציג הצגות לילדי בנדין, ובעבר – תיכון "יבנה", בית ספר יהודי שהיה בבעלות תעשיין מהעיר.

תיכון יבנה, בנדין

תיכון יבנה, בנדין

המשכנו לרדת מהתיכון על הרחוב, עברנו את בית הקברות של העיר כיום והגענו אל כניסה לתעלה. בתחילת המלחמה הטילו הגרמנים על תושבי העיר – נוצרים ויהודים – עבודות כפייה, ואלו חפרו בונקרים ותעלות מתחת לגבעה של העיר, כדי להגן עליה במידת הצורך. רחוב Podzamece נחשב היה תמיד לרחוב של תושבים עניים, פולנים ויהודים.

תעלות מתחת לגבעת הזאמק בבנדין

תעלות מתחת לגבעת הזאמק בבנדין

בנדין נמצאת מרחק 10 ק"מ מהגבול הגרמני, ובתקופה לפני המלחמה חיו בבנדין 30,000 יהודים שהיוו 50% מתושבי העיר. למעשה, 90% מהמבנים במרכז העיר היו בבעלות יהודית. בזגלמביה כולה חיו כ-100,00 יהודים. בנדין היהודית ההיסטורית מוקמת בתוקפות קז'ימיש הגדול, שהעניק ליהודיה זכויות התיישבות ומסחר ובעצם תרם לשגשוג יהודי פולין בכלל. בשנת 1830 נבנה בעיר בית קברות שלישי (!) בעקבות מגפת הכולרה. בסה"כ היו 4 בתי קברות אבל יש מידע רק על אחד. בבית הקברות פזורות מצבות מוזנחות בין יתושים אימתניים, ובכניסה אליו יש ערמת מצבות מאחד מבתי הקברות האחרים. החומה מסביב לבית קברות כבר לא קיימת, ונותר רק שער אחד ששופץ.

בית הקברות השלישי של קהילת יהודי בנדין

שער הכניסה לבית הקברות השלישי של קהילת יהודי בנדין

בית הקברות השלישי של קהילת יהודי בנדין

בית הקברות השלישי של קהילת יהודי בנדין

בית הקברות השלישי של קהילת יהודי בנדין

בית הקברות השלישי של קהילת יהודי בנדין

מצגת בבית הקברות ועליה ציור של בית הקברות עצמו

מצגת בבית הקברות ועליה ציור של בית הקברות עצמו

ביציאה מבית הקברות המשכנו במורד הרחוב, מתרחקים מהתיכון וממשיכים אל הזאמק – הטירה העתיקה של בנדין. בכתובת Podzamcze 29 עומד בית ששימש כבית יולדות יהודי. שלט ישן מציין בעברית, אנגלית ופולנית שבזמן המלחמה שימש המקום כבית חולים ליהודים.

בית היולדות ברחוב Podzamece 29

בית היולדות ברחוב Podzamece 29

בית היולדות ברחוב podzamece 29

בית היולדות ברחוב podzamece 29

בסופו של הרחוב דרך עולה אל הזאמק – ובפולנית Zamakovu. על המדשאה הונחה אבן זכרון לקהילה, היכן שעמד בית כנסת גדול ומכובד של יהודי הקהילה (את האבן ניתן לראות גם מהכביש הראשי בנסיעה). בית הכנסת נשרף ב8-9 בספטמבר 1939 כמעשה ראווה של הגרמנים. באותו זמן נשרף גם בית הכנסת בססנוביץ'. כמה מאות מיהודי בנדין כונסו אל כיכר הזאמק, והובלו אל בית הכנסת. כמה מהם ננעלו בתוכו והוא הועלה באש, ובנותרים בחוץ החל טבח המוני. ההערכות אומדות את קורבנות אותו לילה בין 200 ל600 הרוגים. באותו לילה הגיעו קצינים גרמנים לבתיהם של 40 פולנים תושבי העיר והכריחו אותם לחתום על הודאת אשמה במעשי הגרמנים. למחרת, לאחר "מציאת האשמים" הוצאו הפולנים להורג.

אבן לציון בית הכנסת הגדול בבנדין

אבן לציון בית הכנסת הגדול בבנדין

הכביש העובר ליד הזאמק נבנה בשנות ה70 על הריסות מרכז העיר הישן של בנדין, והעיר בנדין ניתקה עצמה מהריסות עברה. על גבעת הזאמק ניצבת כנסייה גבוהה, בקיר החיצוני קבוע לוח בעברית ופולנית שמספר את הסיפור של ההגמון מיצ'סלב זבייצקי, שפתח את דלתות הכנסייה ליהודים שברחו מהשריפה והטבח בבית הכנסת ונתן להם להתחבא בכנסייה. זבייצקי הציל 50 מתושבי העיר, וזכה אף לתואר חסיד אומות עולם.

כנסיית הזאמק בבנדין ועליה השלט

כנסיית הזאמק בבנדין ועליה השלט

IMG_20130704_170046.962

מכאן המשכנו לסיור במה שהיה פעם מרכז העיר של בנדין, בו גרו רובה של הקהילה היהודית. רובם של הבניינים בבעלות יהודית ולכן לא שייכים לאף אחד, והם מוזנחים והרוסים. אחרי המלחמה חזרו לבנדין 1200 יהודים, ועזבו אותה באופן סופי בשנת 1968.

לאורך ההליכה במרכז העיר המוזנחת ניתן לראות שרידים של קהילה יהודית – ברחוב Joselevicza 8 נבנה בית כנסת מעץ שנעזב לטובת בית הכנסת הגדול, לאחד הבתים בהמשך הרחוב מרפסות ועליהן צורת מנורה, ובבתים אחרים בולטות סוכות עץ – לקיום מצוות חג הסוכות. פנים הסוכה צבוע בצבע כחול, ובסוכות היו מורידים את הגג ומכסים בענפי סכך.

חצר בית הכנסת ביוסליביצה 8

חצר בית הכנסת ביוסליביצה 8

הרובע היהודי המוזנח בבנדין

הרובע היהודי המוזנח בבנדין

הרובע היהודי המוזנח בבנדין

הרובע היהודי המוזנח בבנדין

בניין ועליו מרפסות בצורת מנורה

בניין ועליו מרפסות בצורת מנורה

סוכה מעץ על בניין מוזנח בבנדין

סוכה מעץ על בניין מוזנח בבנדין

עוד עדות מדהימה לרובע היהודי נמצאת ברחוב Moniuszki 3. גומחה תת קרקעית וסימני מזוזה ישנה שנעקרה מעידים על בית תת קרקעי ששימש כבית תפילה. בבניין ממול עומד ביתה הישן של הנערה כותבת היומן רות'קה לסקר, שהייתה תושבת העיר בזמן המלחמה ונהרגה במחנה אושוויץ באוגוסט 1943. היומן נשמר אצל שכנה פולניה ששמרה עליו וגילתה אותו לעולם בשנת 2005. עוד מידעים בכתבה בYNET ובסרט של הBBC  באתר התאחדות יוצאי זגלמביה בישראל.

ירידה לבית תפילה תת קרקעי

ירידה לבית תפילה תת קרקעי

סימני מזוזה שנעקרה מבית התפילה

סימני מזוזה שנעקרה מבית התפילה

ביתה של רותקה לסקר, בנדין

ביתה של רותקה לסקר, בנדין

עד לבנייתו של גטו בנדין ב1942, רוכזה האוכלוסייה היהודית במרכז העיר היהודי. בכיכר מחוץ לשרידי חומת הגטו היה בית הקברות השני. בית הקברות נהרס לגמרי כבר בסוף המלחמה, וכיום אין לו שריד. בשטח הזה רוכזו יהודים להוצאות להורג פומביות. ברחוב Potckiago נמצא בית תפילה של תנועת ה"מזרחי". המקום יפה מבפנים, והרחוב שופץ לקראת ביקור בעיר בשנים האחרונות. באותה רחבה עומד בית שמעליו היה אולם קולנוע. הבית עצמו שימש כבית בושת (כולל נשים יהודיות). קרולינה מוסיפה בחיוך שמעניין שרוב תעשיית הזנות בפולין היתה בבעלות יהודית. בהמשך הרחוב הקטן כניסה לבית של משפחה יהודית "משפחת היל ווינר", ולו רצפה ותקרה מעוטרות.

בית התפילה של קהילת

בית התפילה של קהילת "מזרחי", בנדין

רצפה מעוטרת - בית היל ווינר

רצפה מעוטרת – בית היל ווינר

תקרה מעוטרת - בית היל ווינר

תקרה מעוטרת – בית היל ווינר

משם עלינו לרחוב שהיה כולו בבעלותו של איש עסקים יהודי בשם צוקרמן. בבניין שבו גר צוקרמן, בביתו הוא בנה בית תפילה פרטי, מעוטר בציורים. קרולינה ופאבל שיקמו אותו בעזרת אומנים מקומיים, והפכו אותו למרכז הארגון שלהם. סך הכל היו פזורים בבנדין 80 בתי תפילה, ורק 2 נותרו. בכל פולין כולה נשארו רק 40 בתי תפילה הידועים לנו מתוך אלפים.

הרחוב שהיה בבעלות צוקרמן, בנדין

הרחוב שהיה בבעלות צוקרמן, בנדין

קירות בית התפילה הפרטי של צוקרמן, בנדין

קירות בית התפילה הפרטי של צוקרמן, בנדין

לסיכום צעדנו אל בונקר המחתרת הלוחמת בבנדין. וזוהי הזדמנות מעולה לערוך סדר בסיפור זה

ב22.7.43 רוכזו יהודי בנדין בכיכר השילוחים לסלקציה בה נבחרו מאות צעירים שנשלחו למחנות עבודה וכל השאר: נשים,ילדים וזקנים שולחו לאושוויץ. מהברוטאליות שנקטו הגרמנים נורו במקום כ 100 יהודים. עדי ראיה מספרים שרבים מהמגורשים שידעו מהו יעד הנסיעה קפצו מהרכבת הנוסעת וגופות יהודים רבים היו מוטלים זמן רב לאורך המסילה בדרך לאושוויץ. החיסול הסופי החל בתאריך 1.8.43 ונמשך כשבועיים, במהלכו שולחו כמעט כל היהודים לאושוויץ.

במהלך השבועיים של חיסול הגטו התארגנו חברי המחתרת בבונקרים ונשקם בידיהם. למחתרת החלוצית היו חמישה בונקרים, שנים לדרור, שניים לגורדוניה, ואחד לשומר הצעיר. בזמן האקציה היו הלוחמים ערוכים רק להתגוננות עצמית. עיקר הנשק היה בבונקר"המכבסה" שבו שהו מנהיגי המחתרת הלוחמת בבנדין. הלוחמים הופתעו מעוצמת האקציה ולא הספיקו להעביר את הנשק לשאר הבונקרים. ביום הרביעי לגירוש, 5 לאוגוסט 1943 התקרבו שני גרמנים לחלון הבונקר, חבר המחתרת ברוך גפטק בחושבו שהבונקר נתגלה, פתח עליהם באש והרג שני גרמנים. הגרמנים הקיפו את הבונקרו המטירו עליו אש תופת. הבונקר החל לעלות באש כשבתוכו עדיין נשמעו יריות. מכבי האש בעיר הוזעקו לכבות את השריפה וכשהוציאו את גופות הלוחמים מעטים מהם עוד פירפרו בין חיים למוות. כוחות הגרמנים שחיסלו את הבונקר התעללו בגופות הלוחמים שנפלו בבונקר.

בין הנופלים בבונקר המפקדה היו: פרומקה פלוטניצקה, ברוך גפטק, פרומקה דולנורוזה, ציפורה בוצ'אן, חדווה ברנרד, טוביה דבורצקי, ופנינה יעקובוביץ. לאחר מלחמת העולם השנייה חזרו חברי תנועת דרור לבונקר "המכבסה" וקבעו במקום לוח זיכרון להנצחת הלוחמים והמחתרת בבנדין

לוח הזיכרון ללוחמי המחתרת חברי

לוח הזיכרון ללוחמי המחתרת חברי "דרור" בבנדין

אחרי הקציר נהיה שכנים

poklosie

אם זה היה תהליך היסטורי ליניארי, היינו יכולים לקבוע את התחלתו בשנת 2000, אז פירסם ההיסטוריון והסוציולוג יאן טומאש גרוס את ספרו השנוי במחלוקת "שכנים" העוסק בסיפור הטבח של יהודי העיירה ידוובנה. הספר שעורר מהומה אדירה בפולין, דן בסיפור הטבח של יהודי העיירה ע"י שכניהם, ומתאר בעדות קרה ובקול ברור את ימי הטבח בעיירה ואת נדר השתיקה של תושבי העיירה עד לפירסום הספר. הסיפור חולל מהומה אדירה בפולין ועודד היסטוריונים פולניים לערוך חשבון נפש עם ההיסטוריה של בני עמם ועם מעשי הזוועות שערכו בשכניהם היהודים. מנגד הימין הלאומי בפולין האשים את טומאש-גרוס בבגידה, וקראו להחרמתו. מחקרו של יאן טומאש גרוס עורר רבים לעיסוק בזהות החבויה של יחסי היהודים – פולנים , וביניהם קובץ המאמרים "החשבון הפולני" שערכה מירי פז בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ממנו לקוח הציטוט הבא שהתאים לי מאוד למעבר לחלק הבא: 

"לא מכבר השתתפתי בכנס פסיכואנליטיקאים שבו תוארה האנטישמיות כמחלה של הנפש הפולנית – טראומה לא מעובדת, לא פתורה, ששורשיה נעוצים בשנאה עצמית, בחרדות מחריפות שמקורן בתחושת הזדהמות. הרי אנשים חיים כאן על אדמה ספוגה בדם, מתגוררים בבתיהם של הנרצחים, מחזיקים בנכסיהם של הנעדרים היהודים ולא מדברים על זה. הרי לא ייתכן שכל זה לא ישאיר עקבות של ריקבון בנשמה… הגיעה העת לדבר גם על זה…"

אנה ביקונט, סופרת ועיתונאית, 29 נוב' 2004

הקדמה זו הינה הכרחית לצופה בסרט "אחרי הקציר" (ובפולנית Poklosie) שביים ולדיסלאב פשיקובסקי, ובו סיפור השואב השראה ממחקרו של יאן טומאש גרוס ומציג תמונה מחרידה של השתקת סיפור רצח מתקופת המלחמה, ומלחמה במנסים להוציאו לאור. גיבורי הסרט הם שני אחים, יוזף קאלינה – איכר צעיר האוסף מצבות יהודיות שנעקרו מבית הקברות היהודי בעיירתו – ואחיו, שחזר מארצות הברית לביקור בכפרו אחרי 20 שנה (מעניין למצוא כאן הקבלה לדמותו של טומאש-גרוס, פרופסור המתגורר בארצות הברית). ביחד שני האחים מנסים לברר את סיפור העלילה של "היעלמות" יהודי העיירה.

poklosie

כרזת הסרט "אחרי הקציר" poklosie

האחים נתקלים בחומת שתיקה רועמת מתושבי הכפר – איש אינו מעוניין לחשוף את מאורעות הרצח ההמוני של יהודי העיירה, וסיפור הגילוי של האחים עובר תהפוכות ושיאים רגשיים עד לגילוי הסיפור האמיתי. אנסה להימנע מספויילרים, ורק ארמוז שגילוי האמת כאן גובה מחיר כבד משני האחים – גם כאן סמל נוסף למאבק של משתיקי מאורעות העבר בפולין היום.

בראיון עיתונאי נשאל פשיקובסקי מה הניע אותו לביים את "אחרי הקציר" והוא השיב: "בושה. בושה שאנחנו הפולנים רצחנו את שכנינו היהודים ובושה שלא ידעתי על כך דבר עד להופעת ספרו של גרוס". והוא ממשיך "אם לא נילחם עד חורמה בביטוייה הרכים של האנטישמיות שלנו, היא עלולה בן רגע להפוך לרצחנית". (מתוך כתבה של סבר פלוצקר על הסרט 3/12/2012).

הסרט מרתק וקשה, אני הפסקתי את הצפייה בו פעמיים ועם זאת המשכתי בתחושת מחוייבות מהולה בבחילה קלה. לא הייתי מראה אותו לחניכים בתהליכי הכנה למסע לפולין – אבל מרתק ומצמרר בפרספקטיבה של מחנכים וחוקרי העבר. הסרט נמצא באתרי צפייה ישירה רבים וניתן למצוא אותו בקלות כולל תרגום לעברית.

על הסרט באתר IMDB

 

האיש שניסה לעצור את השואה – יאן קרסקי

את ההשראה לפוסט הזה קיבלתי מהזמנה צנועה ופשוטה לתערוכה "והעולם יידע" בין ה8/11 ל20/11 במרכז רבין לרגל ביקורו של נשיא פולין קומורובסקי בישראל. את התערוכה בנתה יוהנה פודולסקה מהמרכז הדיאלוגי ע"ש מארק אדלמן (נכון, פגשנו אותה כבר בסיור שערכנו בלודז'), ועניינה היא פועלו של אדם אחד – יאן קרסקי.

יאן קרסקי מעל מפת גטו וורשה (ויקיפדיה)

יאן קרסקי, יליד לודז' שימש ערב מלחמת העולם השנייה כדיפלומט. עם פלישת הגרמנים לפולין נשבה, ולאחר שחולקה פולין בין רוסיה לגרמניה הנאצית נשלח לשבי ברוסיה. קרסקי ברח ממחנה ההסגר ששהה בו וחזר בדרך לא דרך אל הגנרל-גוברנמן, אל ווארשה. הוא הצטרף אל הZWZ – ארגון ההתנגדות הראשון לנאצים באירופה ובפולין, שיתגלגל לימים לArmia Kraiova והחל שולח מכתבים אל ממשלת פולין הגולה. הממשלה בראשות ולדיסלב שיקורסקי שכנה אז בפריז, וקרסקי החל מדווח על המצב בפולין הכבושה.

ב1942 הוטל על קרסקי – שכבר הפך ראש מחלקת המודיעין של הארמיה קריובה – לחשוף את תוכניותיהם של הנאצים לגבי עתיד פולין הכבושה. בעזרת איש הבונד ליאון פיינר חדר קרסקי אל גטו וורשה, ולאחר שני ביקורים בו כתב דו"ח שהועבר אל ממשלת פולין הגולה שהתמקמה בינתיים בלונדון. בדו"ח של קרסקי נכלל גם דיווח על מה שחשב שהוא מחנה ההשמדה בלז'ץ, אולם לימים התברר כי ביקר רק במחנה מעבר מאיזיביצה לבלזץ' עצמו.

דו"ח קרסקי הפך למסמך היסטורי בעל איכות נדירה. הוא משלב את הכתיבה האישית והרגישה של קארסקי עם תיאור המצב הקשה בגטו וורשה. המסמך פורסם בדצמבר 1942, וכולל תיאור מפורט על חיסולם של יהודי פולין בפולין הכבושה. חדור תחושת שליחות החל קרסקי בסבב פגישות בבריטניה וארה"ב, שכלל אף את תיאודור רוזוולט נשיא ארה"ב, שר החוץ הבריטי אנתוני אדן וראשי מפלגות שגלו מפולין.

לאחר המלחמה עובר קרסקי לארצות הברית, שם הוא מעבד את דו"ח קרסקי לספר שיימכר ב400,000 (!) עותקים בין 1944 לתום המלחמה. בשנת 1982 מעניק יד ושם תואר חסיד אומות עולם ליאן קרסקי, ומעט אחר מכן מראיין אותו קלוד לנצמן לסרטו "שואה". בשיחה בין השניים חוזר קרסקי אל פולין הכבושה ואל המראות שכלל בדו"ח. צפו בקטע (לצערי באנגלית ובכתוביות רצוצות):

קשה להמשיך אחרי עדות כזו טעונה. קרסקי מדבר בגילוי לב על הביקור בגטו וורשה, אפוף חרדת קודש ודאגה אנושית מעוררות השראה. מצאתי לנכון להביא קטע מהתמלול של הסרט "שואה", ולשתף בחווית הקריאה הזו, בין מילה למילה צפה ההזדהות העמוקה שלו עם הסיטואציה הקיצונית של הגטו ועם השליחות המייסרת ועצומת המשקל שנטל על עצמו. אולי יש במילים הפשוטות, החמות, הדואגות ללמד על האנושיות הרבה שהאיש פעל מתוכה:

"…היה בניין…חלקו האחורי היה חלק מהחומה המקיפה את הגטו. ולכן חזיתו ניצבה מול החלק הארי. מתחת לבניין היתה מנהרה: עברנו דרכה ללא כל קושי. ולפתע היה האיש לאחר! מנהיג ה"בונד", האציל הפולני. אני עומד למידו: הוא שבור, כפוף כיהודי בגטו, כאילו תמיד חי שם. כפי הנראה, הוא נמצא בסביבתו הטבעית, זה היה עולמו.

עברנו ברחובות. הוא פסע לשמאלי. לא דיברנו בינינו הרבה…

גופות ערומות ברחובות! אני שואל אותו: "למה הם כאן"?

– גוויות?

גוויות. הוא אומר לי: "יש להם בעיה. כשמת יהודי, אם המשפחה רוצה קבורה, היא צריכה לשלם מס. אז זורקים את המתים לרחוב."

– הם לא יכולים לשלם?

לא. אין להם אמצעים. והוא אמר לי: "כל סמרטוט חשוב. וברגע שהגופה, הגוויה, נמצאת הרחוב, על היודנראט לטפל בה."

נשים עם תינוקותיהן, הן היניקו אותם בפומבי, אבל אין להן… שדיים… זה שטוח. תינוקות מביטים בעיניים אחוזות טירוף.

 – זה היה עולם אחר לגמרי? עולם אחר?

זה לא היה עולם. זו לא היתה האנושות!

הרחובות מלאים. מלאים. כאילו כולם חיו בחוץ. הם ממירים את הרכוש העלוב שלהם. כל אחד רוצה למכור את מה שיש לו. שלושה בצלים, שני בצלים, כמה עוגיות. כל אחד מוכר. כל אחד מקבץ נדבות. הבכי. הרעב. הילדים הנוראיים האלו. ילדים שרצים, לבדם, אחרים ליד אמותיהם, היושבות. זאת לא היתה האנושות. זה היה מין… גהינום. כעת, בחלק הזה של הגטו, בגטו המרכזי, עברו קצינים גרמנים. עם תום משמרתם, קציני הגסטאפו קיצרו את דרכם דרך הגטו. כאשר הקצינים הגרמנים במדים, התקדמו… דממה! הכל קפאו במקומותיהם מפחד. אף תנועה, אף הגה. כלום. הגרמנים: בוז! ברור שאלה תת אנוש בזויים! אלה לא בני אנוש.

לפתע, בהלה.

היהודים נמלטים מהרחוב שאני נמצא בו. אנחנו מזנקים לתוך בית. בן לווייתי ממלמל: "הדלת! פיתחו את הדלת! פיתחו!" פותחים. אנחנו נכנסים. החלונות נשקפו לצד האחורי של הרחוב! חזרה לדלת שלידה נמצאת אישה שפתחה לנו. הוא אומר לה: "אל תפחדי, אנחנו יהודים!" הוא דוחף אותי לעבר החלון: "התבונן, התבונן!" עברו שם שני נערים. פנים נעימים, יפים במדי ה"נוער של היטלר". התהלכו ברחוב. עם כל צעד שלהם, היהודים נעלמו, ברחו. הם שוחחו ביניהם. לפתע אחד מהם מכניס את ידו לכיסו, בלי לחשוב. הוא יורה! רעש זכוכית מנופצת. זעקות. השני מברך אותו. הם ממשיכים בדרכם. הייתי המום. ואז האישה היהודייה- היא הבינה ודאי שאינני יהודי- חיבקה אותי: "לך, לך, זה לא בשבילך. לך". יצאנו מהבית. יצאנו מהגטו. הוא אמר לי: "לא ראית הכל… אתה רוצה לחזור? אלך איתך. אני רוצה שתראה הכל". "אני אבוא".

למחרת היום חזרנו. אותו בניים, אותה הדרך. הפעם הייתי פחות המום. ואז יכולתי לחוש בדברים אחרים: הצחנה… הזוהמה… הצחנה. בכל מקופ מחנק. רחובות מטונפים. עצבנות. מתח. גיהינום. הגענו לכיכר מורנובסקי. בפינת הכיכר משחקים ילדים. בסמרטוטים. הוא אומר לי: "אתה רואה, הם משחקים. החיים נמשכים. החיים נמשכים". השבתי לו: " הם עושים את עצמם כמשחקים. הם לא משחקים."

– היו שם עצים?

כמה עצים, עלובים, טוב. הלכנו. לבד. מבלי לדבר עם איש. הלכנו כשעה: מפעם לפעם הוא עצר אותי: "הסתכל ביהודי הזה!" יהודי עומד, חסר תנועה. שאלתי: "הוא מת?" הוא:"לא, לא, הוא חי. מר ויטולד, אל תשכח, הוא גוסס! הוא בדרך למוות. התבונן בו! ספר להם שם! ראית במו עיניך. אל תשכח!" אנחנו הולכים. זוועה! מפעם לפעם הוא ממלמל: "תזכור את זה, תזכור את זה." ולעיתים אמר לי: "תראה שם! אשה!" כמה פעמים שאלתי אותו: "מה קורה להם?" תשובתו: "הם גוססים".

זה לא היה עולם. לא היה זה חלק מהאנושות. לא הייתי חלק מזה. לא הייתי שייך לשם. מעולם לא ראיתי דבר שכזה. איש לא כתב על  מציאות שכזו. מעולם לא ראיתי כזאת לא בתיאטרון ולא בקולנוע! זה לא היה העולם. אמרו לי שהם היו יצירי אנוש. אבל הם לא דמו לבני אדם. ואנחנו הלכנו. הוא חיבק אותי. ותמיד "זכור את זה, זכור את זה." נשארנו כשעה. ושוב עזבנו. לא יכולתי יותר. "הוצא אותי מכאן". אף פעם לא ראיתי אותו שוב. הייתי חולה… אני לא… אפילו עכשיו אני לא רוצה… אני נמצא כאן. איני חוזר לזכרונותי. לא יכולתי לשאת זאת יותר… אבל עשיתי את המוטל עלי: דיווחתי על מה שראיתי! "בהצלחה. –בהצלחה". ולעולם לא ראיתיו שוב…"

עד כאן ההזמנה המאוד אישית הזו לתערוכה. בסדרת הפוסטים שלנו על הסיור בפולין נותרו עוד רשמי סיור בבנדין, ומכאן נראה להיכן יתפתח הבלוג.

השושלת היגלונית ותור הזהב הפולני – 1385-1793

פוסט זה הינו חלק מסדרת פוסטים בעקבות קורס למדריכי פולין שנערך ביוזמת המכון הפולני – Polish Institue Tel Aviv. את ההרצאות סיכמו חברים לקורס במסגרת המפגשים, ואתם מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים בסדרה בקישור כאן. ופרטים נוספים אפשר למצוא כאן

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

בפוסט הקודם סקרנו את השתלשלות סיפורה של שושלת פיאסט, עד לנישואיה של ידוויגה לנסיך הליטאי – ולדיסלב יגיילו. בנישואים אלו בעצם הוקמה ממלכת פולין ליטא, שהתשרעה על שטע עצום במזרח אירופה, וחלשה על טריטורייה עצומה. עם פיתוחה של השושלת, יקים הנסיך יגיילו בקרקוב בירת פולין את האוניברסיטה הייגלונית ב 1410 – האונ' הרביעית באירופה אחרי בולוניה,פריז ופראג. נסקור כאן את תור הזהב של שושלת המלוכה הייגלונית – ואת השינויים שעברה החל משנת 1572, ותחילתו של השלטון הפולני הנבחר.

בשנת 1410 נערך קרב גדול שביסס את שלטונו של ולדיסלב יגלו בפולין – קרב גרונוולד נגד המדינה הטבטונית (פרוסיה לעתיד), בו פולין תזכה בגישה לים. השטח הפרוסי יהווה נקודת מחלוקת תמידית בין פולין לגרמניה (הטיעון הרשמי של פלישת היטלר לפולין במלחמת העולם השנייה הוא "רצון גרמני לבנות אוטוסטרדה מעל פולין בין גרמניה לפרוסיה").

אנדרטת קרב גרונוולד בקרקוב

יגיילו יפתח את הקשר בין ממלכת ליטא-פולין לאצילים הכפופים לו (Nobles). בעבר תקשר המלך דרך שליחים עם האצילים, אך ב1493 התכנס לראשונה ה"סיים" הפולני – מפגש בין האצילים למלך בו הם היו מגיעים אל עיר הבירה קרקוב – ומשוחחים עם המלך על ענייני העם הפולני. המערכת השלטונית בפולין הייתה ייחודית באותה תקופה באירופה, והאיזון בין שלטון המלך ועצמאות האצילים פיתח והצמיח את הממלכה.

כיצד הופכים לאציל פולני? על מנת לשלוט בממלכה גדולה כל כך, היה צורך בצבא גדול ומיומן. כאשר אדם השתחרר מהצבא הוא היה מקבל זכויות והופך למעשה לאריסטוקרט בדרגה כזו או אחרת. כך קרה שבפולין היה אחוז גבוה יחסית של אריסטוקרטים והם הבינו שבכוחם לדרוש מהמלך זכויות ומעמד. בניגוד למגמות הצנטראליסטיות בשאר אירופה, פולין עוברת תהליך הפוך.

השושלת היגלונית הפכה לאחת ממשפחות המלוכה החזקות באירופה והדרך לכך היתה בעיקר באמצעות קשרי נישואין (להבדיל מכיבושים צבאיים). אירופה תחולק למשפחות באותה תקופה – בפולין ומזרחה שולטת המשפחה היגלונית, בגרמניה שושלת הבסבורג, בצרפת והולנד וכן הלאה.

תור הזהב הפולני בתקופת השושלת היגלונית מגיע לשיאו במאה ה-16, אך במותו של המלך זיגמונט ואזה ב 1572 מתכנס הסיים הפולני לדילמה קשה – ואזה לא הותיר אחריו יורשים, והאצילים, בהובלת האציל זאמויסקי מזאמוש, מחליטים לבחור בהצבעה את המלך הבא – הבחירה פתוחה גם לבני לאומים אחרים (כמה רדיקלי לבחור מלך בהצבעה ולא ע"פ שושלת וקשרי דם!)

 התנאים לבחירת המלך –

  1. על המלך לחתום על כל הפריבילגיות שהוענקו בעבר לאצילים.

  2. על המלך לחתום על הסכם שלום בין כל הדתות בפולין – בתוך המדינות עצמן מתחוללים כל הזמן קרבות בין קתולים לפרוטסטנטים (הרפורמציה). האצילים הפולנים מגבילים את כוחו של המלך לפתוח במלחמות יזומות כאלו, וממצבים את פולין כמדינה הסובלנית ביותר באירופה.

המלך הראשון שנבחר יהיה הנריק ולז' – אחיו של מלך צרפת – מלך לשנה, אך אחרי שנה מת אחיו בצרפת והוא ברח חזרה לשם כדי לשלוט במולדתו. המלך השני הוא זיגמונט ואזה ה-3 – בנם של פולניה משושלת יגלו ואציל שוודי. זיגמונט ואזה מעביר את בירת פולין מקרקוב לוארשה, ומחלק את הכבוד בין הערים אחרת – קרקוב תהיה עיר המלוכה ווארשה עיר הבירה. העברת הבירה לוארשה ממניעים דיפלומטיים, במטרה לקרב בין הפולנים לכוחה העולה של ממלכת שבדיה.

כינוס הסיים הפולני בתקופת שלטון זימונט ואזה ה3

זיגמונט שלט בפולין בשנים 1587-1632. בתקופה זו שבדיה הולכת ומתחזקת ומאיימת על פולין מכיוון אחד, מכיוון דרום מתחזקים הטורקים, שכובשים גם את הבלקן ובמקביל פולין נמצאת במתח מתמיד מול הדוכסות הגדולה של מוסקבה. אל מול כוחות אלו מפתחת פולין את האתוס של "המבצר הקתולי", שיצטרך לעמוד בפני הפרוטסטנטים השבדים, האורתודקסים מרוסיה והאיסלאם הטורקי. ואזה פותח בצעדים אקטיביים לחיזוק מעמדה של פולין, וב1610 מכריז מלחמה נגד רוסיה – בניסיון לתפוס את כיסאו של דוכס רוסיה שמת. הוא מגיע עד מוסקבה, כובש אותה ומחזיק בה שנתיים! הצבא היחיד שעשה זאת – בניגוד לנפוליאון והיטלר. ברוסיה מבקשים מוואזה להמיר את דתו לאורתודוקסיה נוצרית, והוא לא מסכים. עקב התקוממות המקומים חוזר וואזה לפולין.

ב1648 – מרד הקוזקים נגד הפולנים. הקוזקים היו בני שבט פולני-רוסי-אוקראיני, שישבו בדרום-מזרח פולין (האזור שכיום הוא רומניה ודרום אוקראינה) שסבלו מבעיות זהות. הם מחליטים להשתחרר מעול השלטון הפולני, ולעבור לרוסיה. ב1648 הם יוצאים למלחמה כנגד פולין, ופורעים ביהודי פולין והאיזור "על הדרך". מרד זה, שנמשך עד 1649, מכונה בהיסטוריה היהודית פרעות ת"ח ות"ט.

צבא הקוזקים בהנהגת חמלניצקי 1648

ב1655 יתקפו השוודים את ממלכת פולין מהצפון. ההיסטוריונים הפולנים ייקראו למלחמה זו "השיטפון השוודי" , והיא תימשך 3 שנים בתוך גבולות פולין. קרל העשירי מלך שבדיה כבש את קרקוב וורשה, אולם הובס אחרי מצור על צ'נסטוחובה. לניצחון לא היו תוצאות גיאוגרפיות והשבדים נסוגו לאזור שליטתם לפני המלחמה. את הניצחון במלחמה מייחסים הפולנים ל"מדונה השחורה" מצ'נסטוחובה (ציור של מריה הקדושה הנשמר במנזר שם, ומאז נחשב למגן המדינה). לקריאה נוספת – כאן.

פולין מבססת את מעמדה כ"מבצר הקתוליות של אירופה", אך במחיר כבד. לפני המלחמות מונה פולין 10 מ' תושבים, ולאחריה רק 6 מ'. לקראת סוף המאה ה 17 התקבלה בפולין פריבילגיה לפיה לכל המצביעים יש זכות וטו. את המלך הבא יבחר הסיים בהסכמה – זכות וטו של האצילים על כל החלטה, מתממשת, ומתממשת … פולין לא מצליחה להעביר כך אף חוק חדש במדינה.

בשנת 1683 יתאסף הצבא הפולני בפעם האחרונה – להגנה על וינה שנמצאת בתחומי פולין אז כנגד פלישת הטורקים. המלך יאן סובייסקי יוביל את הצבא הפולני לניצחון באמצעות יחידה מיוחדת המורכבת מהכוזרים, ויהדוף את הטורקים חזרה לארצם. גם הקרב הזה נחשב בדברי ימי הפולנים לקרב בו "הצילו את אירופה".

יאן סובייסקי לאחר ניצחונו על הטורקים

ב 1763 נבחר מלכה האחרון של פולין – סטניסלב-אוגוסט פוניאטובסקי. במשך השנים ניסו הפולנים לבצע כל מיני רפורמות, אך הן כשלו והממלכה הפולנית נמצאה בתהליך החלשות ביחס למעצמות אירופה האחרות. ביטוי לכך היה למשל התערבותה של הצארית של רוסיה, קתרינה, בהצבעות של הסיים הפולני.

קתרינה הסכימה שהמלך הפולני הבא יהיה פוניאטובסקי בגלל שהיה ביניהם קשר רומנטי. היא תכננה שהוא יסור למרותה, אבל בפועל הוא לא פעל לפי הציפיות שלה ובמקום להיות נאמן לה, המשיך לנסות לבצע רפורמות שיחזקו את המדינה הפולנית. קתרינה בתגובה תוקפת את פולין והיא למעשה זו שמחלקת ב 1772 את פולין לראשונה בכך שמספחת לעצמה חלקים מפולין ומאפשרת על בסיס הסכם איתה, גם לאוסטרים ולפרוסים לספח לעצמם חלקים אחרים.

מפת חלוקת פולין

פוניאטובסקי מצידו ממשיך בניסיונותיו לבצע רפורמות. הוא מכנס את האצילים ל"סיים" של 4 שנים (1789-1793) וב 3.5.1793 הסיים מעביר חוקה חדשה, מתקדמת ביותר, שהיא החוקה הראשונה באירופה והשניה בעולם (אחרי ארה"ב, 1776). זו חוקה ליברלית מאוד באופן יחסי לתקופה, שמעניקה חופש לאזרחי פולין, כולל לחקלאים וליהודים. בפועל החוקה לא התממשה כי פולין נכבשה כמעט מיד אח"כ ונעלמה כישות מדינית עצמאית ל 120 השנים הקרובות.

הצבעת הסיים על חוקת פולין , ה3 למאי 1791

חלוקת פולין תיצור באירופה תמונה גאו-פוליטית חדשה; רוסיה ענקית והגמונית. פרוסיה, המדינה הטבטונית שכמעט ונעלמה לאחר קרב גרונוולד, הופכת לנסיכות הגדולה והחזקה ביותר במדיניות גרמניה. אוסטריה (בהמשך אוסטרו-הונגריה) נשלטת ע"י המשפחה ההבסבורגית שכבר מאות שנים שולטת גם על מערב גרמניה.

העם הפולני ימצא את עצמו במשבר לאומיות , בו יידרש לתת תשובה לכיבוש ע"י 3 מעצמות מצד אחד ולאובדן עצמאותו הרוחנית מצד שני. את עידן זה יובילו מנהיגים פולניים פטריוטיים, כדוגמת המשורר אדם מיצקייביץ', תדאוש קושצ'ושקו וברק יוסלביץ'.

שושלת פיאסט וראשיתה של האומה הפולנית

פוסט זה הינו חלק מסדרת פוסטים בעקבות קורס למדריכי פולין שנערך ביוזמת המכון הפולני – Polish Institue Tel Aviv. את ההרצאות סיכמו חברים לקורס במסגרת המפגשים, ואתם מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים בסדרה בקישור כאן. ופרטים נוספים אפשר למצוא כאן

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

ההיסטוריה של ממלכת פולין נחלקת ל3 תקופות :

  1. 966-1370 – שלטון שושלת פיאסט (Piast)
  2. 1385-1572 – שלטון השושלת היגלונית (Jagiellonian)
  3. 1572-1793 – שלטון האצולה הנבחרת (שלטון הסיים).

עד לשנת 966 השטח בו נמצאת פולין כיום אוכלס בעיקרו ע"י שבטים נודדים, אצילים וכפריים שניהלו חיים פשוטים למדי בימי הביניים. מקור השם פולין (Polska) הגיע מבני שבט פולַנְיִה (Polanie), המזכיר את המילה שדה (Pole).

הנסיך מיישקו הראשון, שליטה הראשון של פולין מקבל על עצמו את הנצרות

נסיך צעיר בשם מיישקו (Mieszko I) אשר התגורר בויישנו, פוזנן היה הראשון לפתח שאיפות לאומיות פולניות.מיישקו הבין שכדי להפוך לגורם פוליטי משמעותי באירופה, הוא צריך לקבל על עצמו את הנצרות. אל הנצרות  אפשר להצטרף באותם ימים דרך נישואין או בהפסד במסעות הצלב- מיישקו בוחר בדרך הנעימה ומחליט לשאת את הנסיכה הצ'כית דוברובה בשנת 966. האפיפיור מכיר בו כשליט בפולין, ומעניק לו את מעמד הנסיך.

כשעלה בנו של מיישקו, בולוסלב (Boleslaw Chrobry), לשלטון החליט לבסס את מעמדו ולהרחיב את סמכותו כשליט פולין – ובשנת 1000 הוא אירגן תערוכה צבאית גדולה בארמונו והזמין אליה מלכים ובני אצולה מגרמניה והסביבה. התצוגה הקנתה לו את ההכרה ובעקבות זאת קיבל על עצמו בשנת 1025 את מעמד מלך פולין הראשון.

בולוסלב פתח במלחמה הראשונה עם גרמניה. הוא הפסיד חלק קטן באזור הצפון-מערבי, אבל מרוויח חלקים בדרום ובמזרח, ומרחיב את גבולות פולין. הוא שולט על שטח רב ובו מעט פחות ממיליון תושבים.

מפת פולין בשלטון מיישקו (ורוד כהה) ובולוסלב ה1 (ורוד בהיר). (966-1025)

ב300 השנים הבאות ישחזרו מלכי פולין את עלילות משחקי הכס, וינהלו קרבות שונים ברחבי האזור. בפולין קמות נסיכויות שונות הצוברות כוח ואוטונומיה, ומנהלות קרבות ביניהן – אבל בתחומי המדינה ותחת סמכות המלך. פולין בשנים האלו סוחרת בעיקר בענבר (לראייה הצעצועים המכוערים בסוקיניצה) ומוכרת אותו לעולם, בציר מסחר שעובר מהודו ועד לים הבלטי.

הנסיכים יחלקו ביניהם את שטח פולין, אך החלוקה מביאה גם לתוצאות פוליטיות לא צפויות, כמוהן המדינה הטבטונית בצפון פולין:

מסדר האבירים הטבטוניים נוסד במאה ה11, ואביריו יצאו במאה ה-11 מאזור גרמניה לכיוון ארץ הקודש על מנת להילחם במוסלמים במסעות הצלב.כאשר חזרו הטבטונים לאירופה, מיומנותם הפכה אותם לצבא להשכרה.

סמל מסדר האבירים הטבטוניים (מקור: ויקיפדיה)

בשנת 1226הוזמנו הטבטונים להילחם עבור אציל פולני בשם מז'ובייסקי בשבטים הפגאנים באיזור פרוסיה, אשר איימו על אדמותיו. הטבטונים סיימו את הקרב בהצלחה, אך החליטו להתיישב בצפון פולין ולהקים שם את המדינה הטבטונית (באופן לא פורמלי – שלוחה של גרמניה). מדינת הטבטונים התפתחה למדינת ענק, דוברת גרמנית, שכבר בימיו של קאז'ימייש הגדול שלטה על המוצא לים הבלטי. ב1283 תהפוך המדינה ל"פרוסיה" – ותאיים בנוכחותה על ממלכות פולין וליטא. בתחילת המאה ה13 מתיישבים גרמניים יגיעו לפרוסיה, והאפיפיור פורש עלייה את חסותו.

פרוסיה הופכת לאיום קבוע על פולין, ותיקרא במאה ה19 "גרמניה המזרחית". השטח הפרוסי יהווה איזור מריבה קבוע בין פולין לגרמניה, ולמעשה הסיבה הרשמית לפרוץ מלחמת העולם השנייה תהיה סירובה של פולין ב 1939 לדרישתו של היטלר לאפשר חיבור בין אזור זה לשאר גרמניה באוטוסטרדה. פרוסיה תיעלם רק לאחר מלחמת העולם השניה ב1945.

ב 1241 פלשו השבטים המונגולים לאירופה והגיעו עד לפולין וגרמניה. הם אומנם ניצחו בקרב ליגניץ (שלזיה), אך ספגו אבדות קשות ולכן עצרו את התקדמותם וחזרו לאסיה. צבא ממלכת פולין היווה חלק חשוב בקואליציה של פולנים, צ'כים וגרמנים שנלחמו בצבא המונגולי ועצירתם נחשבת עד היום לגאווה עבור פולנים פטריוטים.

החל מהמאה ה 13 מגיעים מיעוטים רבים לפולין וביניהם גם יהודים. בשנת 1264 יינתן כתב הזכויות הראשון ליהודים ע"י הנסיך בולוסלב "המתפלל" היושב בקאליש. כתב הזכויות מעניק 33 פריבילגיות, ביניהן מינוי רב לדיון בנושאי מחלוקת בקהילה, הבטחת חופש דת, חופש עיסוק, חופש תנועה בפולין. היהודים מקבלים הזדמנות ליצור מעמד חדש – ליד האצולה, הכנסייה והבורגנות. מעמד זה יאפשר להם הרבה אך גם יעורר טינה וסכנות מצד שני.

חברת ימי הביניים התחלקה לרוב לשלושה מעמדות, או מעגלי שייכות: אריסטוקרטים ברמות שונות, כנסייה וזעיר בורגנים. רק למי ששייך לאחד מהנ"ל יש זכויות כגון חופש תנועה והיהודים לא היו שייכים לאף אחד מהמעגלים הללו. כתבי הזכויות כדוגמת זה של קאליש, מוענקים ליהודים בגלל דתם השונה ומעמדם הלא ברור. האינטרס של המלוכה הפולנית הוא בעיקר כלכלי – היהודים מסמלים קוסמופוליטיות והיכרות עם העולם הגדול, ומכאן מקומם בפולין.

לשלטון עולה קאז'ימיש הגדול (Casimir III the Great, שלט בין 1333–1370) אשר פיתח את פולין הן במישור הפוליטי והן בענייניה הפנימיים. קאז'ימיש איחד את הממלכה הפולנית מחדש, מילא את אוצר המדינה וייזכר לימים כמי שבתקופתו הפכה פולין למדינה בנוייה מאבן ולא מעץ. המלך קובע את עיר הבירה של פולין בקראקוב, עורך בפולין קונגרסים וכנסים בין-לאומיים ומוביל את קו השלום ושימור המאזן הפוליטי של מרכז אירופה באותם ימים.

מפת פולין בזמן קאז'ימיש הגדול – מתפרשת עד המזרח, ומאבדת את שטחיה במערב (מקור – ויקיפדיה)

הפיתוח הכלכלי של פולין משפיע על תנועת היהודים לכיוונה, ובשנת 1334 מעניק קאז'ימיש כתב זכויות לכל היהודים ברחבי פולין. כתב הזכויות של קאז'ימייש דומה מאוד לכתב הזכויות מקאליש, אך יש לו תוקף משמעותי בהרבה. כתב הזכויות של קאז'ימייש נותן אוטונומיה ומקום ליהודים, אך גם מגדיר אותם כקבוצה מובחנת, על כל ההשלכות של הדבר. ההתיישבות היהודית בתקופת קאז'ימיש תתמקם בעיקר בתווך בין פולין לגרמניה, מכאן תצמח גם שפת היידיש המשלבת פולנית, גרמנית ועברית.

בשנת 1370 נפטר קאז'ימיש הגדול. לא היו לו בנים ולכן הוא מעביר את השלטון לאחיינו – לודוויג ההונגרי – שלצערו נולדו לו רק בנות. לודוויג ממנה את ביתו בת ה-7 ידוויגה (Jadwiga) להיות יורשת העצר. אצילי פולין התנגדו למהלך בתחילה, אך "הסכימו" לו עקב ויתור של המלך על חלק מסמכויותיו ופריבילגיות שהעניק להם החל מ 1374. ידוויגה תמונה למלכת פולין רק בתנאי שתינשא לגבר חזק מהאיזור.

לאחר חיפושים קצרים עלה שמו של ולדיסלאב יגלו (Władysław II Jagiełło), נסיך ליטא כמועמד לשידוך, תמורת התנצרותו. לאחר שהסכמתו התקבלה נישאו השניים – הוא בן 18 והיא בת 7, התחתנו והתנצרו. האיחוד בין פולין וליטא, בשנת 1385, הוא למעשה האיחוד המדיני הראשון באירופה.

ידוויגה מלכת פולין