סיפורים ישנים בתבנית חדשה – ניל פוסטמן ו"קץ החינוך"

ברשותם של הקוראים בבלוג זה, אצרף כיוון חדש לכתיבתי, על נושא אחר המעניין אותי ומטריד אותי לא פחות מההיסטוריה – והוא החינוך.  לאחר חיפושים רבים באינטרנט על סקירה הגונה לספרו של ניל פוסטמן "קץ החינוך"  החלטתי לכתוב אחת בעצמי. הספר שקראתי לראשונה לפני עשור נזדמן לי במסגרת הלימודים בסמינר הקיבוצים, ובפוסט זה אסקור את הרעיונות המובילים בספר ואת הדרכים המוצעות ליישומן. לסיום, אתייחס לרלבנטיות של הצעותיו של ניל פוסטמן למחנכים בישראל כיום לדעתי.

קץ החינוך / ניל פוסטמן

קץ החינוך / ניל פוסטמן

את הספר "קץ החינוך" כותב ניל פוסטמן בשנת 1996, והוא ספרו השלישי העוסק בנושאי חינוך. פוסטמן, שהתחיל את דרכו כמחנך בבית ספר יסודי והפך לחוקר ואקדמאי, עוסק בביקורת החברה האמריקאית והחינוך אותו היא מעניקה לילדים ולנוער, ומנסה לזהות את נקודות החולשה השונות של מערכת החינוך הציבורית ולהציע פתרונות יצירתיים לבעיות אלו.

המושג "קץ החינוך" מתייחס לכפל המשמעויות של המילה END באנגלית – פוסטמן טוען כי אנו חיים בעידן בו עיקר העיסוק של בתי הספר הינו בטכניקה ולא במהות, במתודות ולא במסרים, באמצעי הלמידה ולא במושאי הלמידה. בספר הוא טוען:

"כאשר התחקיתי אחר דבריהם של אנשים בנוגע לחינוך הבית ספרי, שמתי לב שהשיחה נסבה לרוב על אמצעים ורק לעיתים נדירות על מטרות… המשותף לשאלות הוא התחמקותן מסוגיית מטרותיו של בית הספר – כאילו היינו אומה של טכנאים, נעולים לחלוטין במומחיותנו איך לעשות דברים, מפחדים או לא מסוגלים לחשוב על הלמה"[1].

פוסטמן טוען כי ללא עיסוק במהותו ומטרתו של החינוך (Education's End), יבוא הקץ על החינוך (End Of Education, וזהו אף שם הספר).

בתחילת הספר פותח פוסטמן בסקירת העידן בו אנו חיים, ומנסה לבחון את היתכנותה של "אמונה מודרנית באלים". במושג זה מתכוון פוסטמן לאידיאות גדולות, בין אם רעיונות לאומיים או אוטופיות חברתיות – כגון הסוציאליזם, הלאומיות, הקומוניזם, רעיון הדמוקרטיה ועוד. רעיונות אלו שבו מיליונים ברחבי העולם, אולם התבררו כחלומות שווא – ובניגוד לחלומות האוטופיים שהציעו, הפכו הרעיונות לסיוטים בדמותם של הנאציזם, מלחמת העולם השנייה, המשטר הדיקטטורי ברוסיה הקומוניסטית ועוד. ניסיונות אלו מחקו את המורוטוריום של האנושות להאמין עוד ב"אלים שהכזיבו".

אולם, אין פעולה אנושית הפועלת בריק – ולטענת פוסטמן עברנו להאמין באלים אחרים – אלים כגון אל הטכנולוגיה, אל הצרכנות, אל היעילות הכלכלית ואל הפלורליזם. אלים אלו תפסו את משכנם במערכת החינוך הממלכתית, והם מעצבים כיום את סדרי העדיפויות של מערכת החינוך. הרדיפה המתמדת אחרי כיתות חכמות יותר, ציוד רב יותר, ניסיונות ליצור מערכת רזה ויעילה והתחבאות מאחורי ערכים ריקים מתוכן וסיסמאות הופכים את מערכת החינוך למבנה טכני מרוקן מנשמה הפוגע בתלמידיו, במוריו ובחברה שעליה הוא אמון.

מכאן, מציע פוסטמן חמישה נרטיבים שעליהם תתבסס מערכת החינוך הממלכתית. נרטיבים אלו אמורים להוות את הבסיס להשקפה הערכית של מערכת החינוך מחד, ואת החוט המקשר בין הדיסציפלינות השונות מאידך. אסקור בקצרה את הנרטיבים הללו:

א.      מעבורת החלל "ארץ" – בניית יחס סובלני וסינרגטי של הלומדים למחלוקות והבדלים בין עמים וגזעים – דרך מטאפורה על כדור הארץ כחללית שכולנו אמונים על תיפקודה בחלל. המסרים העיקריים – שיתוף פעולה, עזרה הדדית, הבנה של האחר.

ב.      המלאך שנפל – הבנה כי למידה וחקר מבוססים על טעויות, הפרכות של אמירות וביקורת עצמית וחברתית. עידוד הלומדים לפיתוח למידות נטולות אגו וקריאה לחקר משותף של ידע והנחות מוצא, ביסוסן, הפרכתן ויצירתן מחדש.

ג.        הניסוי האמריקאי – לימודי היסטוריה, אזרחות, משפט ומוסר דרך החזון של מקימי ארה"ב, והשאלה – האם יכולה לקום חברה המבוססת על עקרונות דמוקרטיים ומה דבר זה דורש מהחברים בה?

ד.      חוק השונות – בניגוד לביקורתו על הפלורליזם הריק מתוכן, פוסטמן ממשיג את ה"שונות" כעידוד אמפתיה לאחר אצל הלומדים והבנה שהאנושות מתפתחת רק כתוצאה של אימוץ השונות והנבדלות של כל יחיד בתוכה.

ה.      אורגי המילים / יוצרי העולם – נרטיב אחרון טוען כי שפה היא כלי להגשמת רעיונות, וגם אמצעי לחשוב על רעיונות חדשים. כאן מתמקד פוסטמן בשפות שונות ובאמצעי תקשורת שיצרו בני האדם כדי להמשיג את עולמם, ובכוחן של מילים ושפות חדשות לשנותו.

ע"פ פוסטמן, את הנרטיבים שסקר ניתן ליישם בלימודם של מקצועות רבים – והם יכולים להיות החוט המחבר של מקצועות המדעים ומקצועות החברה, לימודי דת ולימודי מדינה, לימודי לשון וחיבור עם צילום וקולנוע ועוד. החיבורים המגוונים יכולים ליישם את חזונו פוסטמן ולמלא תוכן מחודש את מערכת השעות הלקונית של בית הספר.

בהמשך הספר סוקר ניל פוסטמן יישומים חינוכיים שונים שיכולים לתת מענה לנרטיבים שיצר, החל מבחינות בגרות שונות ועד התנסויות באקטיביזם ולקיחת אחריות חברתית. את היישומים מציע פוסטמן כאופן להמחשת רעיונותיו והוא מעודד את הקוראים לקחת חלק פעיל במציאת יישומים חדשים שיבטאו את הלמידה מבוססת חמשת הנרטיבים.

פוסטמן רואה את עצמו כממשיך של זרם החינוך הפרוגרסיבי. הוא טוען כי את רעיונותיו הוא מבסס על משנתו של ג'ון דיואי, אולם הוא בוחר לפנות אל מערכת החינוך הממלכתית כקרקע להגשמת חזונו. פוסטמן מציע לבסס את הפדגוגיה של תפיסתו על שילוב מקצועות ולימודים אינטר-דיסציפלינאריים. תפיסה פדגוגית זו מקבילה לכמה מרעיונות החינוך הדמוקרטי, המחזקים את הידע המגוון הנמצא אצל הלומדים והמלמד כאחד. כמו כן שואף פוסטמן לעידוד אקטיביזם חברתי ומעורבות מעשית בלימודים, דבר המתבטא בעקרונות החינוך הדמוקרטי ואף במבנים שונים במסגרות חינוכיות אלו.

רעיונותיו של ניל פוסטמן בספר "קץ החינוך" אינם מוכרים לקהל המחנכים בישראל, אולם בקריאה ובסקירה נהניתי לגלות מחדש את הנרטיבים העשירים בתוכן המסוגלים להציע כיוון חדש לעיצוב הפדגוגיה של מדינת ישראל ומערכת החינוך הממלכתית בפרט.

התפיסות העשירות של פוסטמן מציעות דרך חדשה לשיח העייף על מהותו של החינוך הציבורי, ולכוון את הכוחות הנאבקים אל תפיסת למידה אלטרנטיבית ועשירה יותר, מותאמת לאתגרי החברה, הזמן והלומדים עצמם. אני מקווה כי סקירה זו תוכל לסייע לי ולחבריי המחנכים לעתיד, לגבש את חזוננו, וליישם סיפורים ישנים וחומרים מסורתיים אל תוך תבנית חשיבה והפנייה חדשה.

 

[1] פוסטמן, ניל, קץ החינוך. ספריית פועלים, 1998. עמ' 2.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s