בזכות השכחה – מבט מחודש על מאמרו של פרופ' יהודה אלקנה

בשנת 1988 פרסם פרופ' יהודה אלקנה את מאמרו "בזכות השכחה" שעורר בארץ סערה גדולה. (לקריאה באתר הארץ -> http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1841380)

אלקנה מנתח ב1988 את מה שרבים ימשיכו להצביע עליו בימינו היום – זיכרון השואה שירש בנו חרדה קיומית איומה, בה תרחף מעלינו באופן תמידי דמותם של קורבנות השואה. אלקנה מצביע באופן בולט על הסכנות שיצרו המסעות לפולין והעיסוק האינטנסיבי בשואה במערכת החינוך (ולא, אני לא חושב שמקור הבעיה ביד ושם). את מאמרו מסיים יהודה אלקנה באמירה השנויה במחלוקת – "ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור… עלינו, לעומת זאת, לשכוח" אולם ברצוני להביא את המשכם של הדברים שלעיתים נקטעו מחמת הדיון השטחי:
"איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה"זכור" ההיסטורי על חיינו".

המהלך שישראל זקוקה לו נדמה לעיתים בלתי אפשרי – כיצד נוכל לנער את שליטתו של ה"זכור" הקורבני ולפתח תפיסת זיכרון הומניסטית, ריבונית ? תפיסת זיכרון שתתמודד עם זוועות העבר אבל גם תבחר לקחת אחריות על הגשמת לקחיו במעגלינו הקרובים והרחוקים? על מחנכי ומורי השואה לבצע פנייה חדה מבחינה חינוכית, טקסית, פנייה חדה בהדרכת המסעות לפולין ופניה תרבותית-זכרונית אל מקום חדש.

בפרק הראשון בתוכנית "העם הנבחר" נפגש ירון לונדון עם פרופ' אלקנה, כמעט עשרים שנה אחרי מאמרו הוא מצביע על מהותה של פניה חדה זו – "אני רואה בהתפתחויות החברתיות בארץ סכנה גדולה. אנחנו חברה שאיבדה כמעט כל ערך אנושי-הומניסטי, מה שאנחנו אהבנו לקרוא "ערכים יהודיים"… לגדל ילדים ולנסות לאחד את העם על זיכרון זוועות, זהו הרס חינוכי ממדרגה ראשונה".

קשה עוד לאמוד את כל הצעדים ביצירתה של תפיסה חינוכית חדשה שכזו, אולם ניתן לשמוע עוד ועוד קולות הקוראים ומכירים בנחיצותה. בקטע הוידאו המצורף – הראיון עם פרופ' יהודה אלקנה מתוך "העם הנבחר", ערוץ 8.

מודעות פרסומת

האם ידע השב"כ על הכוונה להתנקש בישראל קסטנר?

בשנת 1952 האשים העיתונאי מלכיאל גרינוולד את ישראל קסטנר, יהודי יוצא הונגריה אשר שימש כדובר משרד המסחר והתעשייה כי בזמן מלחמת העולם השנייה שימש כמתווך של הנאצים, הסתיר את דוח "ורבה וצלר" מהציבור והציל את עשירי יהודי הונגריה על חשבונה של כלל יהדות הונגריה שנטבחה כליל באוגוסט 1944.

גרינוולד ביסס את אשמותיו על שני דברים – הראשון הוא הידיעות ההולכות ומצטברות על קורות יהודי אירופה בתקופת המלחמה שאך הסתיימה לה. והשנייה היא אווירת החיסולים ההדדית שהשתררה בישראל בתקופה שלאחר חקיקת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. "עוזריהם" היו לרוב קאפואים ואנשי דרג ביצוע נמוך, אשר זוהו ברחוב באקראיות והועמדו לדין. בישראל של אותם הימים הועמדו לדין כמה מקרים בודדים (ברובם נגזרה אשמה על המבצע אולם העונשים הוקלו משמעותית בשל הקושי לשפוט את המבצעים עצמם), אך לראשונה הופנתה טענה ציבורית כנגד איש הממסד, ששימש בעמדה ציבורית בכירה המקבילה ליודנראטים של פולין.
בעידודם של השר דב יוסף והיועץ המשפטי לממשלה, תבע קסטנר תביעת נגד את גרינוולד, כשהוא נאבק על שמו הטוב. המשפט הפך את היוצרות ולאחר כשנתיים בשנת 1955 נמצא קסטנר אשם והעיתונים זעקו כי "מכר את נשמתו לשטן". ההפרדה בין יהודי הונגריה לבין המיוחסים שבהם הכתימה את ידיו של קסטנר באחריות לרציחתם חסרת ההתנגדות של כ-400,000 יהודים.
הפרשה הכתימה את אנשי מפא"י בכללותם, הציבור כעס על הנהגת הישוב שלכאורה חיפתה על ישראל קסטנר וניסתה לגונן עליו מהטענות. קישורים בלתי נמנעים בין ההגנה על קסטנר במשפט ובין עמדת הישוב בתקופת המלחמה גרמו ללחץ ציבורי עצום על ראש הממשלה משה שרת, שפיזר את הממשלה והרכיב את הממשלה מחדש ללא סיעת "הציונים הכלליים" שהייתה חברה בקואליציה ונמנעה בהצבעת אי האמון שהוגשה כנגדה.

סופה של פרשת קסטנר עצובה כמעט כמו תחילתה. במרץ 1957, במהלך העירעור שהגיש קסטנר נגד פסק הדין שנקבע לו, התנקשו שלושה צעירים בחייו. ישראל קסטנר הפך לנרצח הפוליטי הראשון במדינה הצעירה, ושלושת המתנקשים נתפסו ונשפטו למאסרי עולם, אך שוחררו לאחר 7 שנים.
אבל, פרשת קסטנר עדיין ממשיכה להופיע בכותרות. כמעט 60 שנים אחרי הרצח, מופיעה הכתבה הבאה הטוענת כי השב"כ ידע על הכוונה להתנקש בקסטנר, אולם לא פעל מספיק למנוע את הרצח. אחת הטענות המובאות בכתבה היא עילת נקמה סמוייה, של אנשי שב"כ יוצאי הונגריה שקרוביהם היו בין הנספים בתקופת המלחמה. אמת לאמיתה או קונספירציה היסטורית? גם כאן, רק הזמן יגיד. מוזמנים לקרוא ולהגיב.

ספרות הגלות החדשה

הפינה האהובה עליי בברלין, צולם בקיץ 2013

המשוטט בין המילים הכתובות בישראל בשנתיים האחרונות ימצא את עצמו שוחה בתוך ספרות הגלות החדשה. גלות, ולא גולה – משום שרבים הכותבים המציעים את הברירה 'הטבעית' העומדת לטעמם בפני בני דורנו, והיא לעזוב את הארץ. חלקם של הכותבים יציעו את המילה הקוסמופוליטית 'הגירה', ומסבירים כי "מהגרים היו תמיד חלק מקידמה וחילופי תרבויות", חלקם מזהירים מדיסטופיה מזרח תיכונית ומספרים על ישראל שאבדה, המדממת אזרחיה אל הים התיכון בסירות טרופות, משל למדינה עצמה (בעניין הזה אני ממליץ על 2023 של יגאל סרנה , שהפך אותי בכאבו) ובימים האחרונים עולה שוב הטיעון המוכר והיקר "יוקר המחייה", הפעם בדמות מילקי ומיץ תפוזים גרמניים וזולים להכאיב. בעמוד עולים לברלין טוענים הטוענים ובצדק כי אפשרויות הקיום החומרי בישראל הולכות ומצטמצמות, ומזכירים את הגזרות חסרות הרחמים של ממשלת ביבי-בנט-לפיד המזנבת יותר ויותר בציבוריה החלשים והפגיעים ביותר.

הפינה האהובה עליי בברלין, צולם בקיץ 2013

הפינה האהובה עליי בברלין, צולם בקיץ 2013

קשה לעמוד בפני הטיעונים – ישראל של 2014 נראית כמתאמצת לגרום לאזרחיה להתייאש ממנה. החל מחקיקה אכזרית נגד זכויות אדם, דרך מדיניות ניאו ליברלית מפריטנית ומפרידה, סכסוך צבאי בלתי פוסק ואובדן אופק מדיני. לדעתי, אין קורא לטקסטים האלה שאינו כואב אותם, מוצא את כאביו בהם, נצבט ומהרהר באפשרויות העומדות לפניו כשהוא חושב לעצמו "האם באמת זו המדינה האידיאלית שיכולה להיות לנו?". מנגד, מציעים החולמים את "הגולה החדשה" – ומזמינים להגר לאירופה, לאמריקה, לאוסטרליה – לכל מקום בו הויזות זורמות כמים ושיעורי הגרמנית ניתנים בשפע. דווקא שם, בגולה החדשה נוכל לחיות בכבוד, מתוך תקווה ואמונה בטוב שעוד יכול להיות לנו. האם כשהגבולות יוסרו התקוות יגאו? האם רוצים הגולים החדשים לקיים חברת מופת בברלין וסידני – או מבקשים להיטמע ולהיות אחד האדם בקוסמופוליטיות המתעתעת?

מכל אלו אני מבקש להצביע על נקודה מעניינת – והיא שרוב רובם של הקוראים מבקשים לחיות את חייהם בשקט, להשתחרר מטרדות הקיום, "אין להם זמן לשבת במאהל ברוטשילד" ולנפנף בכרזות דהויות ודרישות עממיות. מה אם כל הלייקים והתגובות המייאשות היו מיתרגמות למחאה פנים ישראלית? משיח קורבני וחסר כוחות לשיח ריבוני להוט לשינוי? מה אם על כל מכתב מעודד הגירה היה כאן מכתב מעודד עשייה חיובית? ותהיה אשר תהיה, חינוכית, קואופרטיבית, חברתית, שכונתית, יזמית – העיקר שתהיה. רבה ההזדהות ככל שתהיה עם סופרי הגולה החדשים – חברים ובני משפחה קרובים ואהובים – קשה שלא להצביע על הכניעה, על הויתור במאבק מול המציאות היומיומית, על אובדן הביקורת והתקווה לשינוי. ייתכן ועם חזרתם של היהודים לגולה, אנחנו צופים בחזרתה של הרוח הגלותית ליהודים.

מחנכי ישראל, הגיע הזמן לדבר על יהדות

אינפוגרפיקה של התפלגות המילים בתנ"ך. המקור: ויקיפדיה

בערב ראש השנה פרסם עיתון הארץ מאמר המכוון לרבני ארה"ב הקורא להם לחשוב היטב על שיחות "הימים הנוראים" שלהם עם קהילותיהם. את המאמר כתב פיטר ביינרט, עיתונאי אמריקאי מוערך המפציר ברבנים להניח לנושאי השיחה הקלאסיים שלהם בערב יום כיפור ולחזור למקורות, לשיחה יהודית דתית, הנסובה סביב הטקסטים המקראיים בתנ"ך ובתלמוד. כשסיימתי לקרוא את הכתבה, מיד התחברו לי כמה קווים רלבנטיים לישראל שלנו, ולשיח היהודי – אמוני שאנחנו מקיימים בבתי הספר ובציבור הישראלי.

להמשיך לקרוא

שני אסמים

שני אסמים / חיים הכט

עמוד דום – בני האדם רעים, עמוד נוח – בני האדם טובים.

סרט הטלוויזיה "שני אסמים" פותח בציטוט משירה של ויסלבה שימבורסקה ומציג בפשטות את הדואליות שתלווה את הסרט מתחילתו ועד סופו. כל מעשה אנושי הוא פרי בחירה מודעת. יש מי שיפתח את ידו ומי שיקמוץ אותה, יש מי שיבחר להרוג – ויש מי שיבחר להציל. חיים הכט, במאי הסרט חבר לרועי מנדל ויחד יצרו סרט דוקומנטרי איכותי ומורכב, הנותן במה לבחירות ההצלה והרצח גם יחד, סביב סיפור הטבח בידוובנה מצד אחד וסיפורו האישי של שבח וייס (לשעבר שגריר ישראל בפולין) מצד שני.  להמשיך לקרוא

3 הערות לכבוד שנת הלימודים החדשה

פזצט"א במסלול הגבורה. מסע צופים 2014
3 הערות (באיחור) לכבוד פתיחת שנת הלימודים, ובכלל:

1. לפני שבועיים חזרתי מפולין, הפעם עם קבוצה מיוחדת מאוד מתנועת הצופים. מה שהיה מיוחד ביותר עבורי הייתה הנכונות הנדירה לתהליך וללמידה שהייתה בקבוצה. הרצון לספוג, לעבד, להתייחס ולהפיק לקחים מסיפורים ואתרים שיכולים להפוך לרשימת ביקורי חובה של נערים לפני גיוס הדהים אותי. הניצוץ הזה, של נכונות לעבור תהליך המורכב ממחשבות, רגשות והבעת עמדה הזכיר לי כמה עושר מתפרץ במסע תנועתי, שכרוך בבחירה מתמדת להיות בתהליך, ללמוד ולחשוב. צוות מרגש ( Tal Zoberi ו Itay Roshenroz ) וחניכים מעוררי השראה, אשר בחרו לקרוא מעל הר האפר במיידאנק את המילים – "גורלנו יהיה אזהרה לכם" – ולהזכיר לנו את דבריו של אלי ויזל כי "ההיפך של אהבה אינו שנאה, כי אם אדישות. ההיפך של חיים אינו מוות כי אם אדישות לחיים ולמוות. ההיפך של שלום אינו אלא אדישות לכיעור שבמלחמה וליופי שבשלום". לו יהי.

2. אתמול ביקרתי בנצרת במסגרת קורס על הדתות האברהמיות והשיח הבין דתי בישראל. אירח אותנו האב אמיל שופאני, ראש הכנסייה היוונית קתולית הפועל עשרות שנים לחיבור ומפגש בין תושבי הארץ, הערביים והיהודיים. העוצמה שבמפגש עם אדם מאמין, המביט בעיני מחנכים צעירים ומבקש מאיתנו הלכה למעשה להמשיך את מפעל חייו עדיין משפיעה עליי ובמיוחד זכור לי משפטו: "כל אחד מאיתנו צריך להכיר את מעגלי הזהות שלו, אלה לא בשליטתנו ועלינו לקבל אותם. אחרי הקבלה אנחנו צריכים לפעול לתיקון של ההיסטוריה, של מה שנעשה בעבר ואינו בשליטתנו . כולנו יחד צריכים לרפא את ההיסטוריה".

3. ולסיכום, מנצרת לירושלים – אבל הפעם לערב "מורים על הבר" של Wize וקרן טראמפ כדי לפגוש את Michael Gorodin, פצצת אנרגיה חינוכית שריתק אולם שלם של בליינים בהרצאה אדירה על כתות סתרים, קונספירציות והוכחות מתמטיות. המתמטיקה, אמר מיכאל, בנויה קודם כל על אמון בין מורה לתלמיד, לפעמים אפילו עד לכדי הליכה עיוורת אחרי הגיונות סותרים ועובדות בלתי אפשריות. "הדבר החשוב ביותר שאנחנו המורים נוכל לתת לתלמידים", כך הוא אמר "הוא לומר להם – אתם לא מבינה? בסדר גמור. תני בי אמון שיחד תוכלי להתקדם בלמידה, ובעוד שבוע-חודש-שנה מהיום – תחווי את ההצלחה".

לקראת שנת הלימודים אני מאחל לחברי המחנכים ולכולנו שנדע להילחם באדישות ולחלום על החיים והשלום, שנלמד מלקחי ההיסטוריה ונבחר לרפא ולתקן אותה, ושנהיה אנשי אמון ואמונה, בינינו לבין עצמנו ויחד עם כל נערה ונער שנפגוש בדרך.

ותמונה קטנה לסיום – חניכי מסע 2014 משתטחים לפזצט"א במסלול הגבורה בוורשה.
שתהיה לכולנו שנה טובה!

פזצט"א במסלול הגבורה. מסע צופים 2014

פזצט"א במסלול הגבורה. מסע צופים 2014

סיפורים ישנים בתבנית חדשה – ניל פוסטמן ו"קץ החינוך"

ברשותם של הקוראים בבלוג זה, אצרף כיוון חדש לכתיבתי, על נושא אחר המעניין אותי ומטריד אותי לא פחות מההיסטוריה – והוא החינוך.  לאחר חיפושים רבים באינטרנט על סקירה הגונה לספרו של ניל פוסטמן "קץ החינוך"  החלטתי לכתוב אחת בעצמי. הספר שקראתי לראשונה לפני עשור נזדמן לי במסגרת הלימודים בסמינר הקיבוצים, ובפוסט זה אסקור את הרעיונות המובילים בספר ואת הדרכים המוצעות ליישומן. להמשיך לקרוא

היהודים הבלתי נראים של פולין

דמויות יהודיות, מתוך תערוכה במוזיאון יהודי גליציה, קרקוב

בפוסט זה סיכמתי את הרצאתו של ד"ר מיכאל בילביץ' – חוקר באוניברסיטת וורשה וראש המכון לחקר דעות קדומות. לנושא האנטישמיות הפולנית התייחסתי כבר בפוסט קודם, ובהרצאה שנערכה ב 9/4 במרכז הנוער העובד והלומד סקר מיכאל את היקף האנטישמיות ונפוצותן של הדעות הקדומות בנוגע ליהודים היום בפולין. היה מרתק ביותר ואני מקווה שהספקתי לרשום הכל. להמשיך לקרוא

להיות יהודי בעיניים פולניות

פוסט זה הינו חלק מסדרת פוסטים בעקבות קורס למדריכי פולין שנערך ביוזמת המכון הפולני – Polish Institue Tel Aviv. את ההרצאות סיכמו חברים לקורס במסגרת המפגשים, ואתם מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים בסדרה בקישור כאן. ופרטים נוספים אפשר למצוא כאן

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

בפוסט זה אסקור את הגישה הרווחת היום במחקר ביחס לדמותו של היהודי בתרבות הפולנית. השורשיות העמוקה של היהודים כחלק מהעם הפולני נזכרת במיוחד בספרה של אלינה צַוַואה "על דמות היהודי בתרבות הפולנית" (פורסם ב1987), בו בעיקר מוזכרות דוגמאות רבות לנועחות העוצמתית של היהודי והיהודים בחברה הפולנית. צוואה טוענת כי מתחילת הגעתם של היהודים לפולין (בסביבות המאה ה13-14) הם שיחקו את תפקיד השעיר לעזאזל, ובנקודות זמן מסוימות הם אף הפכו למושא של זעם העם. למה?

תחילתה של שנאה זו נובעת מההבדל האמוני – שמקורו בשנאת ישראל הקדומה וההאשמה ברציחתו של ישו. ליהודים אין אז סמכות שתגן עליהם מפני ההאשמות האלו, וגם כאשר ניתנו להם פריבילגיות, לא תמיד הן נאכפו ע"י רשויות הממלכה. כל עוד לא היוו היהודים איום כלכלי על המעמדות המיוחסים, לא ראו בהם אויבים והתייחסו אליהם בידידות. כך גם היה יחס אוהד וסובלני בפולין אל הצוענים במשך תקופה ארוכה מפני שגם הם לא היוו איום כלכלי או תחרות. בין המאות 13-18, המצב יחסית סטטי. עם התגברות הקפיטליזם התחילה התחרות הרצינית ואיתה הבעיות והתעצמות הסטריאוטיפים.

הסטריאוטיפים של היהודי בתרבות הפולנית הם תמיד אמביוולנטיים. אומנם לרוב מאופיינים בשליליות, אך לפעמים נפוצים דימויים חיוביים. לא פעם זה בא ביחד. כך למשל, היהודים נחשבו חכמים אבל חמדנים, נקיים וגם מטונפים, פיקחים ומניפולטיביים, נשות היהודים לא פעם מצויינות בתרבות הפולנית כיפות מראה ודוחות כאחד. היו אמירות שצריך לזרוק את הגברים ולהשאיר את הנשים. הכיעור או הגועל יוחסו בעיקר לגברים, עם חיבור נפוץ למקצועות מסוימים. היהודים גם נחשבו למי שלא יפגעו במדינה הפולנית בזמן מלחמה, אבל מצד שני הם פחדנים ולכן גם לא ילחמו עבורה.

דמויות יהודיות, מתוך תערוכה במוזיאון יהודי גליציה, קרקוב

דמויות יהודיות, מתוך תערוכה במוזיאון יהודי גליציה, קרקוב

לאמביוולנטיות הזו היה תפקיד חברתי חשוב, והיא הצליחה לפשר על חיי היהודים בפולין שנתקלו כל הזמן בשלל מצבים וצרכים. האמביוולנטיות היא שאפשרה את המעבר בין הדברים בצורה סבירה. היהודים נתפסו ע"י הפולנים כאנשי קהילה ומשפחה, מנומסים וישרים. בתמהיל האמביוולנטיות, הם נתפסו במקביל גם כנצלנים וכמי שעוסקים בהונאה. הרבה סטריאוטיפים נוצרו על בסיס נושא ההיגיינה. הם נחשבו למי שחיים בצורה לא היגיינית, כנראה בגלל המגורים הצפופים. מצד אחר, לחיוב, נחשבו למי שלא נוהגים לשתות אלכוהול והדבר העיד על יושרם ובקיאותם.

סטריאוטיפים בולטים מאוד נוצרו סביב עיסוקי היהודים בפולין: היהודי הוא סוחר, מלווה בריבית, או בנקאי. לנו לרוב הדבר ברור כדימוי שלילי, אך חשוב לדייק כאן: "מלווה בריבית" זה עיסוק שלילי בכספים – ולעומתו "בנקאי" הוא דווקא עיסוק מכובד. גם כאן האמביוולנטיות נשמרה. צוואה מציינת בספרה גם כי ליהודים נוצרו בעצמם סטריאוטיפים על פולנים: והם לא משפחתיים, לא מנומסים ולא סבלניים, רעשניים, בעלי רמה אינטלקטואלית נמוכה, חסרי ביטחון ביחס למערב, אוהבים לשתות, לא סולידריים ומפולגים. מצד שני ניתן למנות סטריאוטיפים חיוביים, והם כי הפולנים הם צנועים, כנים וישרים.

האמביוולנטיות והמורכבות שאפפו את היחסים היהודים פולנים היו כנראה חלק משמעותי במרקם היחסים בין השניים. יהודי פולין שחיו בה קרוב לאלף שנים הצליחו לשמור על המצב העדין והמורכב הזה למעשה עד לאחר מלחמת העולם השנייה.

יהודים פולנים חברי מפלגת הבונד, 1917

יהודים פולנים חברי מפלגת הבונד, 1917

והזמנה להרצאה בנושא:

בשבוע הבא יגיע לארץ ד"ר מיכאל בילביץ', מנהל המרכז לחקר דעות קדומות באוניברסיטת וורשה וירצה בנושא  "אנטישמיות בפולין: שורשים פסיכולוגיים והיקף התופעה בימינו". המרכז לחקר דעות קדומות באוניברסיטת ורשה ערך מספר סקרים, בהיקף לאומי, אודות האנטישמיות בפולין. בהתבסס על מחקרים אלו, מנסה המרכז לאמוד את היקף התופעה בפולין של היום, בשלושת מופעיה השונים: אנטישמיות המבוססת על אמונה בקיומה של קנוניה, אנטישמיות הקשורה בשואה וזו המסורתית-דתית. ההרצאה של ד"ר בילוויץ' תדון בגורמים הפסיכולוגיים והכלכליים של האנטישמיות בפולין, העולים מן הסקרים שנערכו, לצד עמידה על מגבלות הכלי ביכולת לאבחן את התופעה.

ההרצאה תתקיים ביום א', 6.4.2014 בשעה 16:00, חדר 449, בניין גילמן, אוניברסיטת תל אביב. מצורפת ההזמנה להרצאה באונ' ת"א, והזמנה להרצאה נוספת, בחיפה. האירוע בחסות המכון הפולני.

 

הלאומיות הפולנית במרוצת ההיסטוריה

פוסט זה הינו חלק מסדרת פוסטים בעקבות קורס למדריכי פולין שנערך ביוזמת המכון הפולני – Polish Institue Tel Aviv. את ההרצאות סיכמו חברים לקורס במסגרת המפגשים, ואתם מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים בסדרה בקישור כאן. ופרטים נוספים אפשר למצוא כאן

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

שתי שושלות היו בפולין והן מבטאות הלך רוח פולני שונה לגבי שאלת הלאומיות והזהות של פולין. פיאסט מסמלים לאומיות גבוהה מאוד, ולעומתם הייגלונים מסמלים פולין רב-תרבותית ופתוחה. שתי דוגמאות בולטות לגיבורים לאומיים פולניים הם תדאוש קושצ'יושקו (Tadeusz Kościuszko1746-1817) ו-ברק יוסלביץ (Berek Joselewicz 1764-1809).

תדאוש קושצ'יושקו

תדאוש קושצ'יושקו

תדאוש קושצ'וצ'קו היה אריסטוקרט פולני ממעמד הביניים של האצולה (בערך 10% מהעם הפולנים היו שייכים לרבדים שונים של  מעמד האצולה). קושצ'ושקו למד בבית הספר הראשון למקצועות הצבא בפולין. לאחר לימודיו עבר לצרפת ושם ספג את רעיונות החופש, השוויון והאחווה מבנג'מין פרנקלין שפעל במקביל בפריז ופילדלפיה במשך כעשרים שנים. ב1783 נסע לארה"ב וכחלק מתפיסתו הקוסמופוליטית של שחרור, נלחם שם במלחמת השחרור האמריקאית והגיע לדרגת גנרל בצבא המורדים.

ב 1789 חזר לפולין. הוא גנרל בצבא ה commnwealth, מפסיד לרוסים ב 1792 ועוזב שנית.  שנתיים אחרי עזיבתו,  ב 1794, הוא חוזר כדי להוביל את המרד הפולני ברוסים. הוא כותב מניפסט שמצהיר על כוונות המרד וביניהן שוויון וחופש לכולם, כולל לאיכרים. הוא מוביל התקוממות שבה הנשק העיקרי של הפולנים הוא חרמשים, נכלא ע"י הצאר, משוחרר ושוב נוסע לארה"ב. המרד השלישי יוביל לחלוקת פולין ב1795 בין רוסיה, גרמניה ואוסטרו הונגריה, ולאובדן העצמאות הפולנית עד לאחר מלחמת העולם הראשונה.

לאירופה הוא חוזר בתקופת נפוליאון. קושצ'וצ'קו לא מאמין להבטחות נפוליאון על שחרור לפולנים ובהמשך הוא עובר לשוויץ ושם הוא מת. הוא היה האדם הראשון שנקבר בוואוול למרות שלא היה מלך. קושצ'וצ'קו שייך להלך הרוח היגלוני. איש העולם הגדול, בעל תפיסה רחבה והשכלה ממקורות שונים, לוחם צדק ברחבי הגלובוס ובעל דעות מודרניות ומתקדמות.

ברק יוסלביץ'

ברק יוסלביץ'

ברק יוסלביץ' היה במקור מקובנה. הוא עבד בתור מנהל חשבונות, נסע הרבה בעולם וגם הוא נחשף לרעיונות המהפכה הצרפתית. כשקושצ'וצ'קו מתחיל ב 1794 את ההתקוממות, יוסלביץ' מבקש ממנו רשות להקים יחידה יהודית לוחמת. קושצ'ושקו שהתחנך על ברכי רעיון הזכויות השוות לאדם, והלאומיות מבוססת האזרחות העניק ליוסלביץ' את הרשות להקים יחידה יהודית בצבאו, ובאוקטובר 1794 כתבו קושצ'וצ'קו ויוסלביץ' קול קורא משותף, ביידיש ופולנית, שנועד ליהודים. היהודים נקראו לסייע במרד הפולני, הובטחו להם שוויון וחופש והם הוכרו כקבוצה הנמצאת תחת דיכוי.

פרט לסיוע עקיף שניתן מהקהילה היהודית, התגייסו ליחידה של יוסלביץ' כ 5000 יהודים שלקחו חלק פעיל במרד. זו היתה יחידה "יהודית למהדרין", לחייליה הוגש מזון כשר, והם שוחררו מלחימה בשבת פרט למקרה אחד (באישור רב היחידה כמובן) בו לא היתה ברירה, אז תקפו הרוסים את ורשה. ב 1795 הוביל סוּבוֹרוֹב, גנרל בצבא הצאר, מתקפה על וורשה שכללה רצח אכזרי בתושבי רובע פראגה. המתקפה שהתקיימה בשבת, וחיילי היחידה היהודית ששהו נרצחו כמעט כולם. רק כ 20 לוחמים שרדו מהיחידה וביניהם יוסלביץ' עצמו. הייתה זו מכה ניצחת בדרך לכישלון המרד בשנת 1975.

לאחר כישלון יחידתו גלה ברק יוסלביץ' לאיטליה, והמשיך ללחום בקרבות רבים תחת חסות נפוליאון. על לחימתו בקרב אוסטרליץ קיבל את אות הגבורה הגבוה ביותר בצבא פולין "וירטוטי מיליטארי". חזר לפולין ונהרג בקרב שהתקיים בקוצק, 1799. יוסק ברקוביץ בנו של ברק יוסלביץ ימשיך את דרכו ב1831, בהנהגת "מרד נובמבר 1831" נגד הרוסים עצמם. גם בנו של יוסלביץ' רצה להקים יחידה יהודית, אבל פרנצ'יסק מוראבסקי, מנהיג המרד, לא הסכים לכך. בתקופה זו הלאומיות הפולנית היתה יותר אתנית והם לא היו פתוחים לרעיונות כאלה כמו קושצ'וצ'קו. ב 1938 יכתוב את סיפורם עמנאול רינגלבלום במסגרת ספר על היהודים במרד הפולני.

מרד 1831 נכשל והשכלות הכישלון באו לידי ביטוי בעיקר בפגיעה בסמלי תרבות פולניים וגירושים לסיביר. משכילים פולנים היגרו בעקבות כישלון המרד מפולין, בעיקר לצרפת, הגירה שהפכה לכמעט "מסורת" של הגירת משכילים (כמו למשל אדם מיצ'קביץ').

סיפורם של יוסלביץ וקושצ'ושקו משקף זווית מעניינת על הדימוי היהודי בעיניי הפולנים. קריקטורות ופרסומים שונים שפורסמו במאה ה- 16 טענו כי היהודים לא יודעים ואינם יכולים להילחם, זאת על אף העובדה שקהילות יהודיות שנמצאו בספר נאלצו להיאבק בגורמים שונים, גם אם לא מדובר במלחמה של ממש.

קושצ'וצ'קו וברק יוסלביץ' הפכו לסמלים, למיתוסים של ממש: קושצ'וצ'קו הוא גיבור פולני עד היום, סמל למאבק על חירותה של פולין המחולקת. יוסלביץ' הופך למיתוס בעיקר בקרב יהודים. ברגע שנעלמה הקהילה היהודית בפולין, נעלם גם הגשר המחבר בין הזיכרון של יוסלביץ' לבין העם הפולני. את חשבון ההיסטוריה עם ברק יוסלביץ עורכים בפולין בערים הגדולות, שם כמעט בכל עיר גדולה יש הנצחה לשם ברק יוסלביץ'.

אדם מיצקייביץ' והפואמה "פאן תדאוש"

אדם מיצקייביץ' והפואמה "פאן תדאוש"

שאלת הלאומיות הפולנית הטרידה גם את אנשי הרוח בפולין, הבולט מביניהם היה המשורר והסופר אדם מיצקייביץ', (Adam Bernard Mickiewicz, 1798-1855). מיצקייביץ התגורר בפריז, ונחשב למשורר הלאומי הפולני בעיקר לזכות יצירתו "פאן תדיאוש" (Pan Tadeusz), בה סיפר על מאבקה של פולין בליטא בין השנים 1810-1812. ביצירה מופיעה דמות בשם יענקל'ה, בעל פונדק יהודי, המארח בפונדקו דמויות המתלבטות האם להצטרף לצבא נפוליאון. יענקל'ה היהודי מעודד אותם להתגייס ונותן דוגמה למהי פטריוטיות טובה – מיצקייביץ יסביר אח"כ כי יענקל'ה הוא כמו בן דמותו של ברק יוסלביץ' עבורו.

שדה הקרב הרוחני הופך מורכב עוד יותר בתקופת אביב העמים. בשנת 1848 יפורסם המניפסט הקומוניסטי, בפולין הכבושה עימותי הכוחות בין הפולנים לכובשיהם עולים דרגה. בפרספקטיבה היהודית ניתן לאפיין את יהודי פרוסיה ככאלו שהיו מחוברים לעם הגרמני, לעומת יהודי אוסטריה ורוסיה, שראו עצמם כפולנים. ב- 1855 פרצה מלחמה בין רוסיה לטורקיה בחצי האי קרים. מיצקייביץ' תומך ציבורית בהשתתפות של יחידה יהודית-פולנית במלחמה. היחידה מתגייסת ל20 שנים (!) לצבאו של הצאר ומשתתפת במלחמה עם הרוסים נגד הטורקים.

ב- 1861 מתקיימת הפגנה גדולה נגד הרוסים. נזיר מכנסייה מקומית נהרג בהפגנה, ונער יהודי צעיר בשם מיכאל לנדי (Landy) מרים את הצלב שנפל לו והמשיך לשאת אותו עליו לאורך כל ההפגנה. לנדי נהרג באותה הפגנה מאוחר יותר וסיפורו הפך לסמל של הסולידריות בין היהודים והנוצרים במאבק על פולין חופשייה. ב- 1863 נערך מרד חמוש שלישי של הפולנים. הסיבה למרד – ניסיון לחסל את התרבות הפולנית. במרד הזה הוקמה שוב יחידה יהודית מכיוון שרעיונות המרד היו דומים לרוח של קושצ'וצ'קו. זהו כנראה המאבק הגדול המשותף האחרון של יהודים ופולנים.

בחלק המסופח לרוסיה אוסרים הרוסים על לימוד פולנית בבתי הספר. את ההתנגדות לרוסים מובילים אנשי הכנסייה. בחלק הפרוסי ביסמרק קובע כי הגרמנית תהיה השפה היחידה בבתי הספר, ניתן לדבר פולנית אך לא בעידוד השלטונות. הכנסייה הפרוטסטנטית הגרמנית מנהלת מאבקים עם הכנסייה הקתולית בפולין.

בחלק המסופח לאוסטריה היחס לפולנים נעים יותר ומעודד רב-תרבותיות. הפולנים והאוסטרים שניהם קתולים, וקרקוב חוזרת להיות מרכזה הרוחני של האומה הפולנית. הזהות הפולנית נשמרת בעיקר בזכות התרבות. התקופה הרומנטית בספרות עוזרת לעם הפולני לשמור על זהותו. אדם מיצקייביץ' יקרא לעם הפולני "העם הנבחר", ו"ישו של העמים" בהשוואתו את צליבת ישו לחלוקת פולין. האתוס הזה ישמש את הפולנים גם במלחמת העולם השנייה, בה ישוו את חלוקת פולין לאותה תקופה היסטורית.

בשנות ה 60 של המאה ה 19 מתחילה תקופה חדשה, בה מתעוררות תפיסות על אזרחות שקשורה למוצא אתני. הרעיון של אחווה יהודית-פולנית יתקשה לשוב ולהתרומם. פולין עומדת בפני שתי שאלות מרכזיות :

  1. שאלת הלאומיות והאזרחות
  2. התמודדות עם הצמיחה הכלכלית ועליית מעמד בעלי המפעלים והתעשיינים הנוצרים והיהודים.